להוציא קיטור ולהביט קדימה

הפילוסוף אריסטו ,שחי לפני יותר מאלפיים שנה, הביע ייאוש מהנוער של דורו. הוא ביקר את החינוך הקלוקל של הצעירים, את החוצפה ואת הבורות ואת הפינוק, ובעקבות ראייה זו הוא כתב שהוא צופה רעות לעם היווני ולתרבות היוונית. הוא צדק, אלא שזה לקח עוד מאות שנים עד שבאמת התרבות היוונית הגדולה, ‘יפייפותו של יפות’, ירדה מהבמה, וגם אחרי ירידתה היא עדיין משפיעה ביותר על התרבות המערבית עד היום. אם כן, נבואות כאלו הן לפעמים קצת מוקדמות ומוגזמות.

להבדיל בין קודש לחול, בפרשת חוקת שלנו קיימת קפיצה של 38 שנה בין השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים שבה היינו בחלקו הראשון של ספר במדבר, עד השנה הארבעים שהתחילה במות מרים הנביאה ובכל מה שהתרחש עד הכניסה לארץ. והנה, הפלא ופלא, כל מי שיצא ממצרים מבוגר, מעל גיל עשרים, כבר נפטר. מדור המדבר נשארו רק יהושע וכלב והנשים הצדקניות שלא חטאו בחטא המרגלים ובחטא העגל. הנה אנו נפגשים עם דור חדש שלא שהה במ”ט שערי טומאה של מצרים אלא זכה לגדול על ברכיהם של משה ואהרן ויהושע והזקנים – והכל אותו דבר. הם מתלוננים, טוענים טענות שוא נגד משה רבנו ואהרן הכהן, מתמרדים. זה מייאש. אפילו משה רבנו מעיד על כך בנאום הפרידה הארוך שלו בספר דברים. בנאום המכונן הזה הוא מצרף יחדיו את שני הדורות, גם את דור יוצאי מצרים וגם את דור הנכנסים לארץ- ‘ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם’. ‘זאת הטרגדיה הקלאסית של המחנך’, כך דבריו של הרב ליכטנשטיין זצ”ל.

ואז משה פונה לריבונו של עולם: ‘לא אוכל לבדי לשאת את העם הזה כי כבד ממני’. ועם כל זאת , הרי זהו בדיוק העם קשה העורף שממשיך לשאת עליו את משא התורה והמצוות והאמונה והביטחון ומסירות הנפש עד ימינו אלו. זה העם שעליו נאמר ‘זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר’. זה אנחנו. אז גם אם ניפול בקיטור לפעמים, העיקר הוא להביט קדימה, ולהאמין בטוב.

פורסם בגילוי דעת פרשת חוקת.