admin
שטיח של ילדים בסוכה. בחג הסוכות אנחנו עוברים מדירת הקבע לדירת עראי. שטיח של ילדים ונכדים נמשך לאורך הסוכה הגדולה כשבעלי ישן בסוכה פרטית משלו מאחורי הבית. לפעמים אני מתלווה אליו, עד שאני נסה הביתה בגלל חתולה שהצטרפה לחגיגה, מבקשת לקיים את מצוות השינה בסוכה בחברתנו. האמת היא שיחד זה ממש "כעין תדורו". מה שווה השינה בסוכה לאיש כאשר אשתו נשארת לבדה בבית? באירופה הקרה, משום הצינה, היה הבעל ישן בדרך כלל בבית, ושבו בעלים לגבולם. אבל בארץ הקודש, שבה החמה מסרבת להיכנס לנרתיקה, אין לאיש סיבה לעזוב את סוכתו – ואשתו עמו. זה מעבר דירה זמני, נעים ונוח. אבל בעבר היו לנו מעברי דירה ממש לא נוחים.
עברנו דירה יותר מעשר פעמים. למרות הקושי הטכני והרגשי להיפרד מבית אהוב ומוכר, מעברי הדירה קיפלו בתוכם גם מימד מרענן של התחדשות. בכל מעבר כזה בעלי הנוסטלגי היה סובל מהפרידה מחפצים ישנים ואהובים. הייתי מתנחמת בכך שאם הוא אוהב חפצים ישנים, סימן שגם אני לא אהפוך לפג־תוקף…
הנס של אלבומי החתונה. אחד ממעברי הדירה המורכבים היה לאחר שהתחוללה שריפה אצל שכנינו. זה היה לפני עשרים ושתיים שנה. גרנו בקריית החינוך של ישיבת שעלבים בדירת חמד עם אחד עשר ילדים, שישה ילדים בחדר גדול עם שתי מיטות קומתיים ואחת שנפתחה לשלוש, ועוד מיטה שבה ישנו יחד שתי פעוטות – שתי צמות של האחת ליד כפות הרגליים של השנייה. בחדר הזה יצרנו פינת לימוד קטנה לבעלי בין הארונות, והרווח היה צר כל כך שבטני ההריונית לא צלחה את המעבר, מה שהעניק לבעלי את השקט הנכסף. בחדר הילדים הנותר ישנו ארבע בנות, ובסלון תינוקת בעריסה קטנה, כשבבטן המתינה מספר 12. הדירה הייתה בקומת קרקע בבית דו־קומתי ומעלינו גרה משפחת אברכים נחמדה.
היה זה יום חמסין בתקופת בין הזמנים, כשהאבות היו בבית עם הילדים והאימהות שלא זכו להיות מורות נסעו לעבודת יומן. בשעת אחר צהריים לוהטת דפק השכן בדלת ושאל את בעלי אם גם הוא מריח עשן בסביבה. בעלי משך באפו והשיב: "נכון, יש כאן ריח של שריפה, מה בוער?". הם הסתכלו ימינה ושמאלה, לא ראו שום דבר חשוד וחזרו לעיסוקיהם. כמה דקות חלפו, והתברר שקצר חשמלי גרם לשריפה בין תקרת העץ של הקומה השנייה ובין גג הרעפים, ותוך דקות הייתה כל הדירה שמעלינו כמדורת אש. השכן הספיק להוציא את ילדיו ואת התפילין שלו, וכל הרהיטים, הספרים והבגדים עלו באש, כולל אלבומי החתונה. הדירה שלנו ניזוקה חלקית, אבל גם ילדינו הוצאו החוצה לחצר כשהם דומעים ומבוהלים. אני הגעתי הביתה לאחר החגיגה. פלאפונים לא היו, כך שזו הייתה בשבילי הפתעה מאוד לא נעימה. עד היום התמונה של מכבי האש משליכים מחלון הדירה הבוערת כרכים גדולים של גמרות ושל טור ושולחן ערוך חצי בוערים וחצי רטובים לא משה מנגד עיניי.
השכנים נשארו חסרי כול, ומשפחות מהקריה אספו בשבילם כסף ורכשו להם רהיטים חדשים. רק דבר אחד היה חסר: אלבום התמונות של החתונה. ואז אישה אחת עם תושייה מצאה באורח נס את הנגטיב ושחזרה את האלבום – ממש כמו חדש. לא היה גבול לשמחתם. עלתה בי אז השאלה, אם יש לי חצי דקה לברוח מהבית, מה אקח איתי? הייתי לוקחת איתי את האלבומים של תמונות הילדים. לזה הרי אין תחליף. בשבת אפשר לעלעל עם הנכדים באלבומים ולהתגלגל מצחוק יחד כשהם רואים את הוריהם בגילם. הייתי לוקחת איתי גם מכתבים ישנים שכתב לי אישי או שכתבו לי ילדיי, או מכתבי תודה של פציינטיות. לכול יש תחליף פרט לזה.
יולדות תחת אש. לא אשכח את שריפת בית הכנסת של היישוב נצרים. עד הגירוש ממש עוד התפללנו בו, צפופים ומיוזעים, דבוקים לקירות שזעקו עמנו "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא" – אבל ה' לצערנו לא שמע את תפילתנו בפעם הזאת. אחרי מסירת עזה לרשעים ראינו עם כל עם ישראל את תמונות השבאב מטפס על גג בית הכנסת ומעלה אותו באש, והאש משתפת פעולה ועולה ועולה והבית הגדול והיפה והקדוש הזה נחרב יחד עם כל גוש קטיף. אני מנסה להתנחם בכך שלפחות לא הפכו אותו ללול של תרנגולות כמו בתי כנסת אחרים שנשארו שלמים.
והנה לאחרונה ראינו שוב מראות דומים עת השתוללה בהרי ירושלים שריפה שכילתה אלפי דונמים של חורש ויערות יפהפיים. הרוחות שנשבו בשטח סייעו לאש להתפשט ובמשך שעות לא הצליחו צוותי הכיבוי הקרקעיים והאוויריים להשתלט עליה. האש טרפה מיליוני עצים ששנים רבות יעברו עד שיצמחו בחזרה. יולדות כמעט פונו מחדרי הלידה של הדסה עין כרם הסמוכה לאש, אך בסייעתא דשמיא ובזכות הפקת הלקחים מהשריפה הגדולה הקודמת יצאנו ממנה יחסית בזול. כן, אש זה לא צחוק.
פרצופים שונים, להבה אחת. אש שבוערת בתנור או על הכיריים או מתחת למנגל היא אש חביבה, נעימה, חיובית. אש שיוצאת מכלל שליטה ומשמידה יערות בארץ ישראל היא אש רעה ומפחידה. בפקודה "אש" פותחים קרבות, בקריאה "אש" מחמיאים לנוער מתלהב, בצעקה "אש" מבהילים את השומעים. באש יש גוונים שונים. האש גם מחממת וגם מבשלת, גם מפעילה מנועים ומייצרת חשמל ואי אפשר בלעדיה. אנו מברכים במוצאי שבת "בורא מאורי האש" בלשון רבים, לא רק בגלל הגוונים השונים שמרצדים בלהבה התמימה שבנר הקלוע אלא גם בגלל הפרצופים השונים שיש באש, המאירים והמבהילים, המחממים והשורפים.
ואני מצפה לראות במו עיניי את האש המאכלת את בשר הקורבן שלי, שהכהנים העלו על המזבח זה עתה, קורבן התודה שאקריב בקרוב בעזרת ה' על כל הטובות והחסדים שזכיתי להם בחיי. ולעת עתה אני מבקשת שתעצורנה השריפות. שנראה רק אש של תורה ושל שמחה. החודש עובר אחד מבנינו עם משפחתו מהכולל שבו למד שנים רבות לישיבה גבוהה בעיר רחוקה, שבה ישמש כר"מ. אנו מאחלים להם מעבר דירה נעים ושמח, מעבר של שמחה באש התורה.