אני תוהה

אני תוהה אם יש תענוג גדול יותר מביקור אצל בתך היולדת הטרייה, שמפגישה אותך עם היצור הקט, הוורדרד והרך, הצאצא הטרי שנוסף לאוצרייך.

אני בדרך לביקור אצל בתי היולדת. הלידה התרחשה בשבת ולכן לא נכחתי בלידה, לא חוויתי את חוויית ההופעה המלכותית, כולה אורות וברקים, של חיים חדשים. אכן, אין דומה להתוודעות הראשונית לצאצאית החדשה שמצטרף לשבט. ריחה כריח גן עדן, ריח שמניה כריח הלבנון, דבש וחלב תחת לשונה, כחוט השני שפתותיה, עיניה יונים, עורה רך כגן רטוב, וצבעו ורדרד כוורד יריחו.

בהתרגשות עזה אני מפלסת דרכי בתוך המולת המבקרים, ומוצאת את אשר אהבה נפשי – את היולדת, בלי בתה. איפה היא? מסתבר שהיא משתזפת לה באור סגול בחדר הילודים, עקב צהבת ילודים. אז החוויה הרב-חושית של מגע עור בעור עם הנכדה החדשה חמקה ממני. כולך יפה, נכדתי, ומום אין בך. את רק טיפה לימונית. זה ניכר כבר במבט חטוף על העריסה שלך…

אחוז לא מבוטל של הילודים יסבלו מצהבת פיזיולוגית, בשל חוסר בשלות של הכבד בפירוק הכדוריות האדומות, או מחוסר התאמה בין סוג דם האם לסוג דם העובר, כאשר סוג הדם של העובר הוא זר לאם והיא עלולה לפתח נוגדנים לכדוריות הדם שלו – לא בכוונה, כמובן…

[בתי למשל היא התורמת האידיאלית – בעלת סוג דם O פלוס, ואילו הנסיכה החדשה היא בעלת סוג דם A פלוס].

כל זה היה הווה ויהיה – מאז ומעולם. גם אני חוויתי לידות של כמה ילדים בצבע לימון, שהשתזפו ימים ארוכים תחת אורו וחסדו של האור הסגול בשערי צדק. הבעיה היא שהאם היולדת משתחררת לביתה בידיים ריקות [גם אם היא מתגוררת ביישוב ביו"ש ואין לה רכב], ואילו בתה ממשיכה להשתזף לה במחלקת ילודים. התופעה הזאת גורמת ליולדות טריות לכתת ולגרור את רגליהן מספר פעמים ביום ובלילה לצורך הענקת מזון אמהי מקורי לתינוקה הצהבהב, והמראה של יולדת סרוחה על ספסל לתנומה קלה במהלך הימים והלילות שאחרי הלידה, מדיר שינה מעיניי [וגם מעיניה].

הייתי מציעה לשר ליצמן להסדיר מנגנון לאשפוז מחדש או להארכת אשפוז לאמהות הנ"ל, כדי לשמור על כוחותיהן ובריאות נפשן, ולמנוע מהן התרוצצות מייגעת בתקופה הראשונית שלאחר הלידה, כשהמנוחה חשובה כל כך לאם ולמקורות המזון האמהי התלוי רבות בשינה.

מה דעתכן?