דעות והגיגים
להיות יתומה בחגים
איך מרגישה בחורה בת עשרים שעומדת בבדידותה בעזרת הנשים בבית הכנסת, קוברת את פניה הסמוקות בממחטה לחה, ולוחשת תפילת יזכור
שינה בסוכה תענוג
מעגל המלחמה נסגר. ימי תשרי זוהרים בהוד יקרם. נהי סליחות בוקע מבתי כנסיות וריח סתיו באוויר. גם ריחות של ספרים
גברים של ימות המשיח
אב נולד. הגיע הגרנד פינאלה בלידתו של נכדי הבכור. רק כעת, כשנדמה שצירי הלידה עושים חניה ברחמי, מבליחה בי התובנה
מאחורי הקלעים
לקבר רחל אני מחוברת מאד. עוד מהימים בהם התגוררנו בדירות האברכים של ישיבת הר עציון. אז הייתי משכימה קום, נוסעת ללימודים
שחור ולבן זה לא הצבע שלי
כמה זה נכון. אבל לפעמים צריך ללמוד מהזברה. פסי השחור והלבן לא מתערבבים. הם חיים בשלום זה לצד זה.
ימנית ושמאלית יחדיו
תישכח ימיני הבוגדת אם אשכח את הבית השלם אני עומדת מול המדף בחנות הכל-בו שליד מרפאתי. ולא מוצאת. יש משהו
ניצוצות בירושלים
אנחנו שתינו מאותו הכפר. אותו חינוך, בארץ הניכר. ובזכות זאת, יש לנו מה לומר. כן, כי אנחנו מאותו הכפר. שתינו
הביולוגיה של התשובה
בריאה חדשה. מי לא רוצה לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב? להפוך יום סגריר לבוקר שטוף שמש. להפוך
לא התקבלתי
זאת הייתי אני. נערה בת 17 עם מבטא אמריקאי ופנים סמוקות, עומדת על המדרגות של בניין גבה קומה, בטבורה של העיר תל
צעדים ראשונים והדיכאון של יום ראשון
אתם מכירים את ההרגשה של החייל הטרי שצריך ביום ראשון בבוקר להיפרד מהבית המפנק אחרי שבת מנוחה ושמחה… הילד במדי