admin
בעקבות הצעת החוק לקבלת חופשה בת 6 ימים אחרי לאבות שנשותיהם ילדו, ד"ר חנה קטן החליטה לכתוב על הצד של הבעל בלידה:
הצירים החלו לפני כמה שעות, ואט אט, הלכו והתגברו.
והנה מגיע השלב בו עוברים רק חמש דקות בין ציר לציר, והם מחליטים לנסוע לחדר לידה, בהתאם להנחיות שמירי קיבלה בקורס ההכנה ללידה. התיק מוכן עד הפריט האחרון.
מצטלמים לתמונת ה'לפני' ההיסטורית ויוצאים. לאחר רבע שעה של נהיגה במהירות מופרזת,
בליווי של מכונית משטרה שמפנה את הדרך בצפירות רמות ['אשתי נחנקת מכאבים… אני לא מוכן ליילד אותה פה באוטו'…],
הם מגיעים מתנשפים ומרוגשים לחדר הלידה. ההכנות מסתיימות במהירות, ומירי מוכנסת לחדר לידה.
רפי שוהה עמה שם במשך שעות ההמתנה הארוכות. הוא מסייע למירי לספור את הדקות בין הצירים.
הוא מזכיר לה לנשום, מדבר אליה בנועם ובכך מקל על כאביה, מרגיע אותה, ובין לבין אומר פרקי תהילים.
מירי דווקא חשבה להזמין את אמא שלה במקומו, אך הוא נעלב עד עמקי נשמתו מהרצון שלה לוותר על עזרתו.
הוא התלווה לאשתו כדי להביע כלפיה חברות וקרבה, להראות שהוא נמצא שם כדי לתמוך בה.
אמנם הציעו למירי לקבל זריקת אפידורל, והמיילדת הסבירה שאם מירי תסכים היא תהיה רגועה בכל מהלך הלידה,
ורפי לא יצטרך לעזור לה ללחוץ, וגם לא למנות את נשימותיה. אך מירי מתעקשת על לידה טבעית – היא מתפתלת,
נשימותיה כבדות, היא גונחת בין ציר לציר, ופניה מיוסרות. הוא לא מסוגל לראות אותה כך….
ופתאום, נשמעות מכיוון המוניטור ירידות קלות בדופק העוברי, וחדר הלידה מתמלא באנשי הצוות הרפואי שמחתימים את מירי
[רפי: 'איפה אני בכל הסיפור הזה?'] על טופס הסכמה לניתוח קיסרי דחוף [ בהרדמה כללית, כי עכשיו כבר אין זמן להרדמה אפידוראלית], ומירי מנופפת לרפי לשלום כאשר מבטה מפוחד, ונעלמת לו מאחורי הדלת הירוקה של חדר הניתוח, והוא נשאר לבדו, כל כך לבד…
והנה, לאחר מה שנדמה לרפי שעברו כמה שעות טובות (למעשה: פחות מחצי שעה) מבליח לעולם ילד גינגי עגלגל,
שרפי זוכה לראות לשניה אחת כשאחות חדר ניתוח מעבירה אותו לידי האחות של מחלקת ילודים. הוא מחכה בחוסר סבלנות,
ואחרי כמה שעות ניתן לו לראות את מירי שהתעוררה מהניתוח, והיא תשושה, בקושי מחייכת, חיוורת, עד שאלמלא דברי הרופא שהכל בסדר והיא תחזור לעצמה תוך ימים ספורים – היה רפי משוכנע שהיא נמצאת בשעותיה האחרונות…
רפי חוזר לביתם רצוץ, עייף, מוטרד… כמה קשה ללדת… למה היא לא הסכימה לאפידורל?
באמת חבל שלא הנחתי לה, היא רצתה לקחת עמה את השכנה שסיימה לאחרונה קורס דולות, או את אמא שלה. איזה טיפש הייתי… עכשיו איך אני אתאושש מהטראומה הזו?…
אבל מה שרפי לא יודע הוא שהקושי רק מתחיל. מתברר שבקורס הכנה ללידה לא הכינו את בני הזוג לחיים שאחרי הלידה: למתח, לעייפות, לרגישות היתר, לכל הנושא של "הצירים הרגשיים".
הדברים נכונים בכל לידה, אבל הרבה יותר בעקבות ניתוח קיסרי, שאחריו, כמו אחרי כל ניתוח, נדרשת התאוששות גופנית ונפשית ממושכת, וכאשר מעורבים בזה גם התינוק החדש, ההנקה, השהות בבית במשך רוב שעות היום,
השינה המופרעת מדי פעם ע"י בכיות התינוק הרעב, הבעל העייף, ההכנות לברית המילה ולפדיון הבן, הצורך לחזור אל הבגדים הישנים (למה הם פתאום כל כך צרים?…) ולחייך לכל הדודות המטרידות ועוד ועוד – השבועות הראשונים אינם פשוטים כלל.
אני פוגשת במרפאתי, לא אחת, נשים שמדווחות על דיכאון, על ריחוק, ועל סימני פוסט-טראומה אחרים אצל הבעל, ש'עבר' את הלידה כאשר שק של חוויות וזכרונות טראומטיים מלווים אותו במשך כל שעות היממה, ומפריעים לתיפקוד שלו.
בחלק ניכר מהמקרים, הדבר נבע מלידה שבה האשה עברה סבל גופני רב, או שהוא נחשף למראות שלא התאימו לנפשו העדינה.
אכן, אני מברכת בכוונה גמורה כל בוקר (למרות שבעלי מסרב להאמין לי) את הברכה 'שעשני כרצונו'… לעמוד ממש ליד אך להיות מחוץ להתרחשות, זה לעיתים קשה יותר מאשר לעבור את המסלול בעצמך. בוודאי אם מדובר באדם קרוב שאתה עובר אתו את הקושי,
ויכול רק לעמוד מנגד, ואין לאל ידך להושיע… וכמה זה נכון לגבי ילדינו הנשואים! נכון שאנו, ממרומי ההר הגדול שעליו טפסנו כל חיינו רואים את יקירינו מדשדשים בתחתיתו ורוצים מאוד להושיט להם חבל הצלה, אך לא תמיד זה בידינו…