admin
יש אהבה ממבט ראשון. וכך היה כשנפגשנו. את השרות הלאומי עשיתי בקבוץ שעלבים- קיבוץ של פועלי אגודת ישראל, שבין שביליו פוסעים אנשים ישרי דרך, המגשימים חיי תורה ועבודה בפשטות אמתית.
בערבים, הייתי עולה לישיבת ההסדר על ראש הגבעה, שם קבלה את פני הרבנית ברוריה בן שחר, שלימדה אותנו תנ"ך.. ושם זה קרה. ביתה היה פשוט, אבל עיניה האירו באור יקרות, ילדים בלונדיניים צחי פנים קטנטנים נמו שנת מישרים בחדר הילדים הצפוף , ובסלון חייכו אלי ספרי הקודש הרבים שהיו לטפט. הוקסמתי בקסמה ובקסם שבהוויה הישיבתית.
ולאט לאט התרקמה בי ההחלטה- אני רוצה להקים בית של תורה. נרשמתי ללימודים במכללה, חרף אכזבתם של הורי. אבל הם לא זנחו את רצונם להעלות אותי על מסלול אקדמי. וכך, לאחר שנת לימוד במכללה, נכנעתי, ונרשמתי לבית ספר לרפואה בתל אביב- שהיה ממוקם במרחק של רבע שעה הליכה מביתי ברמת אביב. זאת היתה הגשמת חלומו של אבי -להיות רופא.
לאחר שנתיים ,הפגישה אותי הרבנית ברוריה עם אחיה הקטן, 'רווק מבוגר' בן 24 שלמד בשיעור ז' בישיבת הר-עציון. התארסנו בז' אדר, ובמסיבת הפורים בישיבה, הגעתי כאורחת הכבוד של ארוסי, וסופת השלג שהופיעה פתאום, רתמה אותי לעוד יומיים קסומים בקריית הישיבה.
הקמנו את ביתנו בישיבת הר עציון.
החתונה התקיימה בישיבה עצמה. כבדו את המעמד מיץ פטל, עוגות, ופירות, ורוב האוכל נגמר לפני החופה באדיבות בחורי הישיבה מחו"ל שהגיעו לשמח והיו מאד רעבים…אבל ליוותה אותנו שמחה בלב ולא חסרנו דבר…
גרנו בדירת אברכים , בבניין של הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין , והיה ממש מושלם. הרבנית רותי מדן הדריכה אותי ברזי החיים, ופתחה את סלון ביתה עד השעות הקטנות של הלילה. והרבנית גולדי וורהפטיג לימדה את הבחורה מרמת אביב שנולדה למציאות של מכונת ייבוש , איך תולים כביסה.
בערבים, וכך גם במשך שנים ארוכות, היה בעלי לומד סדר ערב עם חברותא בסלון ביתנו, ולעיתים כשהייתי בתורנות לילה, היו פעמים שהחברותא היה מסייע בהחלפת טיטולים , למשל בתקופה בו היו לנו תינוק קטן ועוד שתי תאומות בטיטולים. וכך מדי ערב, בחורף הקריר של גוש עציון ובקיץ האוורירי והנעים, הייתי יושבת בחדרי ומאזינה לקולות התורה המתוקים הבוקעים ועולים מהסלון. התורה מצאה לה משכן בתוך ביתי – וגם בתוך ליבי פנימה…
כסטודנטית לרפואה, הייתי משכימה קום, יוצאת עם ערפילי בוקר בטרמפ עם רופא קרדיולוג מהדסה, נוסעים דרך דיישה ובית לחם, כשדמותו של קבר רחל כפי שמופיע בציורים, לא מש מזיכרוני. לעיתים, בחזור , עצרתי על אם הדרך, לפגוש את מאמע רחל, ולהתפלל תפילת מנחה…. רק בשבתות, התוודעתי ליופי של הישוב, לאוויר הצח והצלול, לשמש המעודן ולשכנותיי הצעירות.
וכך שנה אחר שנה, בעלי למד תורה, והגענו עד שיעור י"א , ואנחנו הורים לשלושה ילדים, ועוד שתיים בדרך .
על פינת לימוד לבעלי לא וויתרנו, גם כשגרנו בדירה קטנה וצפופה, עם ששה ילדים בחדר, שניים באותה מיטה- רגל מול ראש, ועוד תינוקת בסלון. כשהייתי בהריון, וכרסי בין שיני, לא הצלחתי לעבור בין הארון לבין הכוך בו ישב, כך שהלימוד שלו היה נטול הפרעות. את הילדים הייתי משכיבה עם קלטות של סיפורי חכמים, כשהשיר שהם אהבו ביותר היה השיר 'עקיבא, לך ללמוד תורה…'
מעולם לא היה לי הרהור חרטה לגבי אורח החיים שבחרנו. ההיפך הוא הנכון. עם השנים- האהבה שלי לתורה רק הלכה וגברה. אני דומעת אל מול בית מדרש הומה, מאזינה לרחשי הלימוד ושואפת לריאותיי את ניחוחות התורה המשמחת. וכך, הילדים רואים את אבא לומד כשאימא שמחה בלימוד ומרגישה שזאת זכות להיות לחלק. ילדים שנשמו את התורה מגיל אפס, לא במהרה יוותרו על המזון הרוחני הזה. הוא פשוט חלק מהDNA שלהם.
המדיה שלנו חושפת אותנו תדיר לכוכבי תרבות למיניהם, ומעט מאד לחיי האברכים, שמספרם הולך וגדל, הרבה בזכות מדינתנו הטובה. אך הכוכבים האמתיים בעיניי- הם לומדי התורה. אבל- אולי אני לא אובייקטיבת. הרי סיפרתי שהיתה זאת אהבה ממבט ראשון.
כשמנסים לצלוב את בצלאל על אהבת התורה שלו והתמדה של שנים בישיבה הגבוהה בקדומים, כשהוא חי חיי פשטות של אברך ,
אני נעמדת על רגליי האחוריות. בחזית הזאת, אין לכם סיכוי. התורה תנצח!