בתינו הומים מתינוקות

כאז במצרים כן גם היום. בהולדת ילדים אנחנו בונים שותפות בינינו ובין ריבונו של עולם.

בייבי־בום במצרים. לא צפיתי בסדרה 'בייבי בום', אבל את ההווי של חדרי לידה עמוסים עם סיפורים מרגשים אני מכירה מהתקופה הארוכה שבה עבדתי בחדר לידה.

עד היום כשאני נזכרת בלילות הארוכים רוויי האדרנלין שבהם עסקתי במיילדות כחלק מההתמחות הארוכה ברפואת נשים, יש בי געגוע לחוויות שאפשר לחוות רק שם.

גם בימים כתיקונם חדרי הלידה עמוסים מאוד, במיוחד בעיר הקודש, וחסרים תקנים לרופאים ומיילדות. בשנה האחרונה התופעה הלכה ותפחה לממדים הריוניים.

המושג 'בייבי בום' בא לתאר תופעה של ריבוי גדול של לידת תינוקות במקום ובזמן מסוימים. מתברר שבדרך כלל תופעת ה'בייבי בום' קורית בעקבות מלחמות, למרות שהיא תוארה גם לאחר רעידת אדמה.

ההופעה הראשונה של התופעה הייתה במצרים, כאשר עם ישראל פרה ורבה מאוד למרות העבדות והעינוי, ונולדו שישה בכרס אחת – תופעה על־טבעית של לידת שישיות ששרדו ללא תמיכה של צוות פגייה מומחה ומכשור מתקדם. חידה מיילדותית, אבל עם ניסים לא מתווכחים. וכך יצאו שישים ריבוא ממצרים.

ילדי התקווה. אך התופעה הזאת אינה מוגבלת לעם או לדת מסוימת. תשעה חודשים אחרי רעידת האדמה הגדולה שאירעה בטורקיה בשנת 1999 נרשם גל לידות חסר תקדים.

הרופאים קראו לתינוקות האלה "ילדי התקווה". כנראה שכאשר האדמה רועדת מתחת לרגליים, אנשים מחפשים משהו יציב להיאחז בו.

אחרי מלחמת העולם השנייה נולדו כל כך הרבה תינוקות, שהם זכו לכינוי המפורסם "דור הבייבי־בום". בעוד אירופה הייתה מרוסקת לחלוטין, קרה דבר מופלא: פתאום, כאילו ביד מכוונת, התחילו להיוולד המוני תינוקות.

400 אלף חיילים אמריקאים נהרגו במלחמת העולם השנייה, מספר עצום, יותר ממספר החיילים האנגלים שנהרגו במלחמה, למרות שהאנגלים נלחמו חמש שנים והאמריקאים רק בשנה האחרונה של המלחמה.

בשנים שאחרי מלחמת העולם עלתה הילודה בארצות הברית באופן מדהים: 76 מיליון תינוקות נולדו בין השנים 1964-1946, דבר שהשפיע על כל תחומי החיים במדינה.

נוצר עומס אדיר על בתי החולים, בדגש על מחלקות היולדות והתינוקות כמובן. בהמשך נוצר עומס על מוסדות החינוך לגיל הרך ועל מערכות התמיכה הבריאותיות והחברתיות, היה צורך דחוף בדירות גדולות יותר, שגרם לפרץ של בנייה מהירה וזולה יחסית, ועוד.

תופעה זו קרתה לא רק באמריקה העשירה, אלא גם בארצות אירופה שקמו מתוך האפר.

מספר התינוקות שנולדו שבר שיאים והכריח את המדינות שניסו להשתקם להקדיש מאמצים ואמצעים רבים לצורכי הדור החדש שנולד. בזמן המלחמה הקרה, כששתי המעצמות איימו להשמיד זו את זו בנשק גרעיני, שני הצדדים חוו ילודה המונית. ה'בייבי בום' של סוף שנות ה־40 ושנות ה־50 של המאה ה־90 בא לידי ביטוי בצמיחה כלכלית מהירה. התינוקות הללו נהיו אנשים בוגרים שפיתחו את ארצותיהם באופן מרשים, והיום הם סבים וסבתות.

יולדות בפרוזדורים. אחרי מלחמת העצמאות, כשמדינת ישראל הצעירה עוד הייתה מוקפת אויבים וחסרת כול, התחוללה מהפכה של ממש במחלקות היולדות.

בבית החולים הדסה בירושלים הנצורה נשים ילדו על מזרנים בפרוזדורים כי לא היה מקום במחלקה.

וכך סיפרה לי פעם מטופלת קשישה על התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים. היא הייתה אז אחות במחלקת יולדות, והמחלקה הייתה כל כך עמוסה שנאלצו לשכן שתי יולדות במיטה אחת. "אבל אף אחת לא התלוננה", היא סיפרה, "להפך, הייתה אווירה של שמחה ואופטימיות באוויר. כאילו כל תינוק שנולד הוא עוד הוכחה לניצחון החיים".

אחרי מלחמת יום הכיפורים שגבתה מעם ישראל כמעט 2,700 הרוגים, זכינו לגל גדול של לידות במדינה, וכך גם במלחמת המפרץ.

אני ילדתי אז את הילד השמיני שלי, וזכורה לי הצפיפות הנוראית במחלקה. לולא הייתה לתינוק שלי צהבת יילודים, גם אני הייתי מתעופפת הביתה אחרי 48 שעות.

גם היום, כאשר המלחמה עדיין לא הסתיימה, מדווח משרד הבריאות על 'בייבי בום' חדש. אבל לא צריך את משרד הבריאות. בביקור אקראי בחדרי הלידה, במחלקות התינוקות והפגיות ובמחלקת יולדות בבתי החולים בירושלים, ניתן להתרשם מהצפיפות הבלתי נסבלת כאשר יולדות שוכבות במסדרונות, המיילדות נופלות מהרגליים וכך גם האחיות במחלקות. וכל זה כאשר יש ציבור שלם שעשה יותר מ־200 ימי מילואים, כך שהיולדות הללו בחלקן הרו בזמן מלחמה ועברו את ההיריון לבדן, ועל זה הן ראויות למדליות.

חיים מתוך המצר. כאז במצרים כן גם היום. בהולדת ילדים אנחנו בונים שותפות בינינו ובין ריבונו של עולם.

חז"ל אומרים שכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא. כמה חיילים צדיקים אכן עסקו ועוסקים מדי יום, מדי שעה, במשך יותר משנה, במצווה החשובה הזאת. והדברים נכונים במידת מה גם לזוג שמחליט להוסיף נפש, לגדל אותה, לחנך אותה ולהכניס אותה גם לחיי העולם הזה וגם לחיי העולם הבא.

ועדיין זה תמוה – למה דווקא בזמנים של דחק? אולי זה הרצון להוסיף חיים כתשובה לחיים הרבים שנגדעו? מניסיוני כרופאת נשים, אין היגיון בהחלטה להביא ילד לעולם. זה דיבור של הלב.

יש משהו עמוק בנפש האנושית שדוחף אותנו להוסיף חיים מתוך המצר. הפסיכולוגים קוראים לזה "אינסטינקט ההישרדות הקולקטיבי".

כשהמוות מרחף באוויר, החיים צועקים בקול רם יותר. זה קרה אחרי השואה, כשהניצולים הקימו משפחות ענפות. זה קרה אחרי מלחמת העצמאות, כשבתי היולדות היו מלאים עד אפס מקום. וזה קורה גם עכשיו.

אגב, יש לזה גם הסבר ביולוגי מרתק. בזמן לחץ ומתח, הגוף מייצר הורמונים שדווקא מגבירים את הרצון לקשר ואת הפוריות. יש גם את הפן החברתי של התופעה. בתקופות משבר אנשים מרגישים צורך להתחבר, להתקרב, לחזק את התא המשפחתי.

יש במרפאה שלי אלבום תמונות מיוחד. בכל פעם שנולד תינוק מלחמה – כך אני קוראת לתינוקות שנולדו תשעה חודשים אחרי מלחמה – אני מבקשת מההורים תמונה. יש שם תינוקות ממלחמת המפרץ, ממלחמת לבנון השנייה, מצוק איתן וממלחמת משיב הרוח. ולכל אחד מהם יש סיפור מיוחד.