admin
ה' נפח נשמה באדם, ואחרי זה כתוב 'ויהי האדם לנפש חיה'. הביטוי 'נפש חיה' סובל פירושים רבים, ותרגום אונקלוס מתרגם אותו 'רוח ממללא' – הנפש החיה היא בעיקרה כוח הדיבור, האפשרות לתקשר, והיא ההבדל הבולט ביותר בין אדם לבהמה.
כמובן שההתקשרות קיימת ברמות שונות, גם בעלי חיים מתקשרים זה עם זה באופן מסוים. כאשר סוס חוזר מהשדה, חבריו הסוסים שרואים או שומעים או מריחים אותו , צוהלים לעברו צהלת שמחה קצרה, ממש ברכת שלום בשפה 'הסוסית', אבל דיבור אנושי זה לא. שהדיבור הוא מה שמבדיל את האדם מהבהמה, ואם כן זה מה שעושה מהאדם 'אדם'.
במוח נמצא מרכז שאחראי על דיבור, על הבעת השפה ועל הבנתה. פגיעה במרכז הדיבור עלולה לגרום לנזק שיתבטא ביכולת להפעיל את כלי הדיבור, ובפגיעה בפעילות השרירים הנחוצים להפעלתם. לפעמים הפגיעה נגרמת מחבלה באברים הקשורים לדיבור – מיתרי הקול, הלשון, החיך והשיניים.
ישנן הפרעת דיבור שונות- למשל הפרעה שנקראת 'אפזיה'- האדם לא מצליח להוציא הגה מפיו. לעיתים יש סיבה גופנית, פיזיולוגית , ולעיתים מרכיב פסיכולוגי- במיוחד אם התופעה היא שניונית-קרי, היא הופיעה פתאום לאחר שאדם דבר . זאת יכולה להיות תגובה פוסט-טראומטית.
ישנן הפרעות שונות בזרימה הטבעית של הדיבור, למשל – הגמגום .הגמגום עלול להתרחש בסיטואציות רגשיות מסוימות, כגון בדיבור בפני רבים, בשעת כעס או בזמן התרגשות. ישנן שיטות שונות לטיפול בהפרעות דיבור כמו הגמגום, ומומלץ לשלב טיפול פסיכולוגי והתנהגותי עם לימוד ותרגול של דיבור תקין.
חשוב להדגיש לציבור הרחב, וחשוב שבעלי הקשיים בדיבור יפנימו, שקושי בדיבור אינו מלמד על פנימיות הנפש, והוא לא מהווה 'חור הצצה' לבעיות פסיכולוגיות עמוקות של הדובר. לכן אם הדובר מתגבר על אי הנעימות הטבעית שלו, וגם השומעים מתייחסים לתוכן ומתעלמים מצורת הדיבור, אפשר לשים את הקושי בצד.
הכרתי מרצים מעולים שגמגמו באופן משמעותי ולמדו לזרום עם המציאות הזאת, וכך קהל המאזינים התרגל גם הוא לשים לב לתוכן ולהתעלם מההפרעות לזרימה השוטפת בדיבורו של המרצה. ומצד שני יש אנשים שמגמגמים קשות, ודווקא שירה, בעיקר שירה בציבור, מעלימה את הגמגום שלהם.לפני שנים פניתי לטיפול בדיבור אצל מרפאה בדיבור.
לשאלתה לגבי סיבת הפניה, עניתי בפשטות – 'אני רוצה לאיין את המבטא האמריקאי שלי'. למרות ההפתעה שניכרה בפניה, היא נתנה לי לתרגל מילים כמו 'שירשורים' ו'חירחורים' ו'רישרושים' כדי להתאמן על ה'ריש' הישראלי. ניסיתי זאת, ללא הועיל. הסיבה היא פשוטה – את השפה העברית למדתי בחו"ל, כך שהגיית המילים השגורה בפי מלווה במבטא. וכך, בפתיחת הדיבור, מיד ניתן לזהות שאני תוצרת חוץ . יש אנשים שהיו שמחים במבטא הזה, אבל עבורי – רק כחול לבן.
סוג אחר של בעיית תקשורת מילולית היא פחד קהל. זוהי תופעה מדהימה, שאדם בריא וחזק ופעיל ואסרטיבי 'בולע את לשונו' כאשר הוא צריך להתבטא מול קהל, ובאופן לא מודע ולא מוסבר הוא פשוט מאבד את יכולתו לשלוט בפיו ובלשונו. הוא עלול להחוויר, להזיע, לשכוח כל מה שרצה לומר, ואפילו לאבד את ההכרה, למרות שאין לכך הצדקה משום צורה שהיא – איש לא מאיים עליו, יש לו קהל מאזינים אוהד, הדברים שהוא אומר שאינם 'מפוצצים' ולא אמורים לעורר שום סערה – אבל הוא פשוט לא מצליח לדבר בציבור.
בדרך כלל אין לו בעיה כלל לדבר, ואפילו הרבה, בנסיבות אישיות ועם אנשים הקרובים לו, אבל לו כאשר מדובר בדיבור 'רשמי', אפילו לפני קהל מצומצם. קרוב משפחה שלי, גבר שבגברים, בעל עמדה בכירה וכישורים יוצאים מן הכלל, לא מסוגל לזמן בשולחן השבת כאשר יש אורחים, אפילו חברים של ילדיו, למרות שהשיחות הפחות-רשמיות בשולחן השבת עברו ללא שום הפרעה.
לפעמים האדם הסובל מפחד קהל מוצא כל מיני 'פטנטים' כדי להתגבר על כך, כמו מחשבה על נושא מסוים שמסיח את דעתו, או כמו שמספרים על הסבא מסלובודקה, מגדולי בעלי המוסר, שסבל מפחד קהל למרות דרשותיו הרבות שחצבו להבות אש, שלפני שהיה מדבר לפני קהל הוא היה שם את ידו בפיו ונושך את אצבעותיו, ומשום-מה אחרי זה היה מצליח לדבר באופן חופשי, מעין התנייה פאבלובית.