היו ימים בשיח ג'ראח

הייתה זו התקופה שלפני מלחמת המפרץ. כמתמחה במחלקת נשים התבקשתי להגיע למרפאת נשים בשכונת שיח ג'ראח, ולקבל שם נשים מהשכונה.

המחשבה הייתה שהנשים האלו מעוניינות במיוחד ברופאה ממין נקבה [מצרך שהיה נדיר בזמנו]. וכך התייצבתי שם פעמיים בשבוע. כבר ביומי הראשון שם אמרה לי האחות הוותיקה, מרים שמה, שכדאי שאעמוד תמיד עם הגב לקיר ולא אפנה את הגב לפציינטיות. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה… הייתה שם גם מתורגמנית שתרגמה את שאלותיי לנשים לאנגלית.

אבל זה היה מיותר. כרופאה ותיקה יכולתי מיד לקלוט ממבט העיניים של המטופלת את אשר הבינה מדבריי גם לפני התרגום. היא הייתה מהנהנת או מנידה בראשה או שהבחנתי בגלגלים שבמוח שמתחילים להסתובב תוך כדי מחשבה על ההוראות שנתתי. היו אלו נשים מודרניות – לא שומרות מסורת. הן הלכו בלבוש מודרני, וללא כיסוי ראש.

הן ידעו את השפה העברית. בסך הכול היה להן מאוד נעים אתי, הייתי עבורן רופאה אישה צנועה ומכבדת, וגם הן התנהגו איתי בנעימות.

אבל הייתה קיימת אצלן שנאה כמוסה כלפי כל יהודיה באשר היא. כך למשל בבוקר קיצי הגיעה למרפאה אשת שוטר שנרצח כמה ימים קודם סמוך למטה הארצי הסמוך, והיא בחודש הריון מתקדם. היא בקשה להיבדק כחברת קופת חולים כללית, אך המטופלות הערביות כמעט חסמו את דרכה, והודיעו לה חד-צדדית שזו מרפאה לערביות בלבד.

למזלי הרופא האחראי היה נוכח בדיוק אז במרפאה ומנע את ההפלייה. והייתה מטופלת יהודיה שהזמנתי למרפאה הזו לביקורת לאחר הלידה, וגם היא נדחפה החוצה במבטים עוינים ובקריאות לעברה 'יהודייה לא תיכנס למרפאה'!

והנה, קרה מעשה שעד היום מעביר בי צמרמורת. הגיעה מלחמת המפרץ. בעלי גויס לתפקידו בפיקוד העורף כבר בדקה הראשונה, והשאיר אותי עם שבעה ילדים קטנים הגדול בן עשר והקטנה בת תשעה חודשים. לא ידעתי אפילו איך לפתוח את מסכות האב"כ הרבות שחיכו לנו. בעלי הזהיר אותי שאין לפתוח אותן לפני שיורו על כך. ואז התחילה מלחמת המפרץ, עמוק בלילה, עם אזעקות מרעידות לב, וכל הילדים התעוררו, כששני הקטנים בוכים נון-סטופ.

הבן שהיה אז בן שנתיים היה מצביע בקביעות על המדף שם היו מונחים הממתקים, והיה 'סוחט' אותי בדמעותיו וצרחותיו בכל אזעקה ואזעקה. ונכנעתי, כמובן…. הישיבה שלחה אברך שעזר לי לפתוח את כל המסכות לא אוכל לתאר כמה הכרת הטוב יש לי אליו… אחד הילדים עם נטייה אסטמתית זכה למסכת מפוח מיוחדת, ולתינוקת הרכבתי עריסה מיוחדת. למרות היותי לבד לא שוחררתי מחובת העבודה כמתמחה, ובחלק מהימים גם המשכתי לנסוע למרפאת שיח ג'ראח.

באחד מימי מלחמת המפרץ הגעתי למרפאת שיח ג'ראח עם הרבה דאגה בלב לילדים שנשארו לבדם בבית. המתינו לי כעשר נשים בחדר ההמתנה. הראשונה נכנסה, ובהחלטיות פתחה ואמרה לי [בעברית] שהיא מבקשת שאוציא את ההתקן התוך רחמי שהתקנתי בגופה לפני ארבעה חודשים, לפי בקשתה. 'האם יש בעיה?' אני שואלת. היא מנידה בראשה לשלילה. אני בודקת אותה, ואכן הכול תקין, ובכל מקרה, אני מוציאה את ההתקן לבקשתה.

האישה השנייה עונה לתשאול שלי לגבי סיבת הגעתה במשפט קצר והחלטי: 'דוקטור, תוציאי לי את ההתקן.' גם היא לא ציינה בעיה מסוימת הקשורה להתקן, פשוט 'תוציאי לי'. להפתעתי כך היה עם עוד  כמה נשים, כאילו הקטע הזה נלקח מתוך איזו מלודרמה. את האחרונה שאלתי לפשר התופעה, והיא ענתה לי כשעיניה יוקדות: 'יש אינתיפאדה, דוקטור. ולכן אנחנו נלד עוד ילדים!' הייתי המומה.

האם הגעתי למרפאה הזו עם בטן הריונית, השארתי שבעה ילדים בבית לבדם באמצע מלחמה, כדי לקבל לסייע למטופלות שלי לעשות נגדנו אינתיפאדה? תהיתי בליבי אם כוחה של השנאה לא חזק מכוחה של האהבה…