המטופל הזה הוא מחבל-ד"ר חנה קטן על דילמת הרופאים שצריכים לטפל במחבלים

לא כמו כולם. המטופל הזה הוא לא כמו כולם. הפציעה שלו איננה תוצאה של תאונת דרכים או של הרעלה מתרופות, הוא הגיע לפה כתוצאה מטבח נוראי שהוא בעצמו חולל. החיילים שנטבחו בפיגוע נקברים בשעות אלו, ויבבת משפחותיהם נשמעת מחלונות בית החולים הסמוך לבית הקברות, מעון הצדיקים הטהורים בהר הרצל. ואז ניגשת אליו אחות צעירה, בעלה מגויס בצו 8, והיא כבר כמה חודשים מלהטטת עם שלושה זאטוטים ובטן הריונית אחת, ומתגברת. אחיה קבור פה למעלה, בהר הזה. הוא נהרג בחאן יונס לפני חודשיים. הוריה שבורים, והיא מנסה לתמוך בהם בין משמרת למשמרת. צמרמורת מטפסת במעלה גווה. עכשיו היא נדרשת להיות האחות הרחמנייה החומלת גם על המטופל הזה, לתת את הנשמה ואת הלב.

זר לא יבין את המצוקה הזאת. היא יכולה להיות שייכת לכל איש צוות – אחות, כוח עזר, רנטגנולוג או רופא – שפוגש מחבל שזה עתה ביצע פיגוע, ונדרש ממנו להיטיב עימו, לטפל בו ולשפר את מצב בריאותו. צריך כוחות על־אנושיים כדי לצלוח זאת. אנחנו כרופאים אמונים על שבועת היפוקרטס, ומטפלים מדי יום בחדרי הלידה ובחדרי המיון באוכלוסייה שחלקה עוין אותנו. זה חלק מהמקצוע. אבל כאשר מדובר במחבל, קשה לצוות על הלב מה להרגיש. כמטפלים אין לנו פריבילגיה לדון בשאלה האתית – האם ראוי הפציינט הזה לטיפול או לא. כאשר הוא בסכנה, יש לטפל בו על פי כל הכללים. ובמציאות הלא נורמלית שנכפתה עלינו, ייתכן גם שבטיפול נמרץ ישכבו זה ליד זה המפגע והנפגע. אבל מה יקרה כשהמחבל יצא מכלל סכנה? לא ייתכן למשל להעביר אותו למחלקה שבה ישכב ליד הפצועים שהוא פצע. כך גם לא נכון לפנות אותו באותו מסוק או אמבולנס יחד איתם, משום שזה יפגע בהם ויצער אותם ואת בני משפחותיהם. ובצדק.

המיעוטים קודמים לחיילי המילואים? אומנם דילמות כאלה יפגשו רק רופאים שעובדים בבתי חולים ולא רופאים במרפאות, אבל צריך לזכור שבעבודה בבית חולים יש הרבה אדרנלין, ואולי לכן יש הרבה פחות שחיקה מאשר במרפאה. בעבודה של רופא מרפאה נעדרת התהילה של רופאי בתי החולים, והיא שוחקת, ופחות ופחות רופאים פונים לתחום. דוח של הסנאט האמריקני הראה ששירותי הרפואה הראשונית בארצות הברית נמצאים במשבר עמוק, כאשר הגיל הממוצע של רופא משפחה במדינה הוא סביב 50, ורבע מהם קרובים לפרישה. בעבר בחרו 50 אחוזים מהרופאים ברפואת המשפחה, וכעת רק שבעה אחוזים מבוגרי בתי הספר לרפואה בארצות הברית בוחרים לעסוק בכך. אחד הפתרונות לשחיקה הוא רפואה מכוונת, ביקורים טלפוניים ובזום, שגם מקלים מאוד בהפחתת בירוקרטיה ובחיסכון בזמן. גם אני נעזרת בשיטת העבודה המקוונת ונהנית ממנה מאוד. זה חוסך זמן מציאת מקום חניה בשכונת גבעת שאול הפקוקה, גם לי וגם למטופלות, זה חוסך מהן הפסד של שעות עבודה ומבטל את הצורך למצוא בייביסיטר, ומעניק גמישות לשני הצדדים, כאשר קביעת התור יכולה להיות מהרגע לרגע גם אם המטופלת גרה באופקים או ברמת הגולן, וגם אם אני נמצאת כעת בכנס במרכז, וגם אם נוח לשתינו מחוץ לשעות העבודה המקובלות.

לי ברור שעדיף ללכת לרופא מבוגר. הוא מנוסה יותר, פחות נבהל מכל מיני אירועים, יש לו פרופורציות וניסיון חיים. אבל צריך גם דם צעיר במקצוע. בישיבה בכנסת שבה ישבתי התוודעתי לכך שמשרתי המילואים שרוצים להתקבל ללימודי רפואה מתקשים לקבל את ההטבות המתבקשות, בניגוד לבני מיעוטים שלהם ישנה אפליה מתקנת מובהקת. כך יוצא שהחייל גם אינו יכול להתכונן למבחן, גם מפסיד מועדי בחינות, וגם אין כלל התחשבות בכל המשא שהוא נושא על כתפיו – האין זה סימן לכך שהוא אדם אכפתי, שיהיה גם רופא טוב יותר ומעורב יותר? כך לגבי משרות בשירות המדינה, שם יש אפליה מתקנת למגזרים שונים, אבל חיילי המילואים אינם מקודמים, אף שהם הכי מתאימים לשירות המדינה, אחרי שהוכיחו את מעורבותם הגדולה בכל מה שקורה פה.

רופא יחף או רופא בחליפה. ברור לנו אינטואיטיבית שכאשר יש קשר אישי טוב בין רופא למטופל הטיפול יעיל יותר, ומסתבר שיש לכך בסיס ביולוגי. במחקר שנערך לאחרונה נבחרו שתי קבוצות – קבוצה אחת של מטופלים שאיתם שוחח הרופא על החיים הפרטיים שלהם, על ילדיהם ועל התחביבים שלהם, וקבוצה שנייה שבה הביקור היה ענייני. המטופלים עברו בדיקת MRI ובמהלכה נחשפו לשוק חשמלי קל, כמו דקירת מחט, ובו זמנית נחשפו לתמונת הרופא המטפל, כשנאמר שלהם שהוא זה שביצע את הפעולה. בקבוצה שבה היה קשר חם ואישי עם הרופא הודגמה פחות פעילות מוחית המצביעה על כאב מאשר בקבוצה שבה היה הביקור ענייני. לאחרונה פותחה תוכנה שיודעת לזהות את מצבו הרגשי של האדם לפי תזוזות בשפתיים, בגבות ובחלקים שונים של הפנים. זה נקרא מִחשוּב אפקטיבי. לדעתי, התוכנה הזאת יכולה לעזור לרופא להבין טוב יותר את הפציינט, ולזהות אם הרגיש בנוח בביקור, אם יש משהו שהוא רוצה לומר ומתבייש לספר ועוד.

אין ספק שגם הלבוש של הרופא משפיע על המפגש הרפואי. בכל מקום שמכבד את עצמו, אם בכנסת ואם בבית הכנסת, להבדיל, צריך האדם להתאים את עצמו לקוד הלבוש. אני מניחה שרופא שיחליט שהוא מתחבר למודה החדשה שנקראת גראונדינג ולכן יגיע יחף למרפאה, כי הוא רוצה להתחבר באופן טבעי לזרמים האלקטרומגנטיים של כדור הארץ, או רופא שיגיע במכנסיים קצרים או עם כפתורים פתוחים, או בחולצה שעליה כתוב "'אני נגד הרפורמה" או "לשחרר חטופים בכל מחיר", וכן על זה הדרך – ייתן למטופל הרגשה של חוסר ביטחון. ואכן, במחקר שנערך ביחידות טיפול נמרץ באנגליה נשאלו מטופלים ובני משפחותיהם אם הם מעדיפים שלרופא יהיה לבוש ש"משדר מכובדות" או שזה מיותר. רוב הנחקרים העדיפו לפגוש רופא בחלוק לבן או בלבוש שמשדר מקצועיות, כאשר תג עם שם הרופא מוצמד לחלוקו.

גם לרופאים יש רגשות. אני אוהבת כשקוראים לי דוקטור חנה או פשוט חנה. כמו שהמטופל אוהב שקוראים לו בשמו, וכל אדם מרגיש טוב יותר עם פנייה אישית אליו, כך גם אני מרגישה. לרופאים, מסתבר, יש רגשות. גם מצופה מהם להיות אמפתיים ורגישים ולתקשר היטב עם המטופל לגבי חייו האישיים. אבל איך בדיוק נתקשר עם המחבל שמגיע אלינו לטיפול? האם נשאל אותו מהם התחביבים שלו (לפגוע ביהודים) או איפה הוא עובד (במעבדה שמייצרת חומרי נפץ)? כשמגיע מטופל שניסה לפגוע באכזריות באחים שלנו, קשה לצפות מהרופא להפוך פתאום למכונה חסרת רגשות.