המשפחה היא מעבדה לחיים

מה אפשר ללמוד ממרים הנביאה על אחריות משפחתית, ואיך שומרים על הגבול בין אכפתיות להתערבות? מבט אישי על כוחם של קשרי משפחה ועל המשמעות של אחים בחיי האדם.

זכיתי להיות הבכורה בין 8 אחים כאשר ההפרש ביני לבין אחי הקטן הוא 14 שנה בלבד. להיות אחות בכורה זה לאסוף את כולם, להיות אבן שואבת, וגם לדעת להקשיב, וזאת אחריות גדולה מאד.

מרים הנביאה , שעמדה על שפת היאור ושמרה על אחיה התינוק, ראתה את עצמה אחראית לשלום הבית של אחיה. היא זאת שהחזירה את אביה לאמה וכך נולד משה, היא עקבה אחריו ביאור ודאגה לו למינקת, והיא זאת שחיי משפחה הם ערך מרכזי בשליחות חייה. על פי דברי חז"ל, היא שומעת על פרישתו של משה מצפורה ומביעה את דאגתה. אפשר להתווכח על הדרך שבה נאמרו הדברים, ואכן התורה מלמדת אותנו עד כמה צריך להיזהר בדיבור על הזולת, אבל למרים היה אכפת.

בעולם המודרני נהוג לעיתים להדגיש את העצמאות האישית. כל אדם אחראי לחייו, לבחירותיו ולהחלטותיו. המשפחה היהודית מעולם לא נבנתה על אדישות. אחים ואחיות , מעבר להיותם אנשים שחולקים מטען גנטי משותף, הם שותפים לסיפור חיים, לזיכרונות, לאתגרים ולדאגות. כאשר אחד מבני המשפחה מתמודד עם קושי, האחרים חשים בכך, גם אם לא נאמרה מילה. ועם כל זה, נשאלת השאלה- איפה עובר הגבול בין אכפתיות להתערבות? מתי דאגה הופכת לביקורת?

כמעט כל משפחה מכירה את הרגעים הללו. דוגמאות לכך לא חסרות- אחות שמעירה לאחותה על חינוך הילדים, אח שחושב שהוא יודע טוב יותר כיצד לנהל את העסק המשפחתי, הורים המנסים לסייע לילדיהם הבוגרים ומגלים שהעצה נשמעת כביקורת. בדרך כלל השורש של הדברים הוא אהבה ודאגה. אבל נחוצה גם רגישות.

בעשרות השנים האחרונות הצטברו מחקרים רבים המראים שבדידות וקונפליקטים משפחתיים עלולים להשפיע באופן ישיר על הבריאות. אנשים החיים במערכות יחסים יציבות ותומכות נהנים בממוצע מלחץ דם נמוך יותר, ממערכת חיסון יעילה יותר ומסיכון נמוך יותר למחלות לב. לעומת זאת, מתח כרוני וסכסוכים משפחתיים ממושכים מלווים בעלייה ברמות הורמוני הדחק בגוף ובשחיקה פיזיולוגית מצטברת.

אנחנו חווים את ההיכרות הארוכה ביותר שלנו עם האחים שלנו -הם מלווים אותנו מאז ילדותנו ועד לזקנותנו. אחים הם שותפים לאותם הורים, לאותו בית גידול, לאותו אסכולת חינוך, ולאותן חוויות. הקשר בין אחים הוא חיבור בסיסי, אחים הם מכפלות כוח. אחים נוסכים בטחון אחד בשני. המשפחתי הוא מעין מעבדה לחיים.

אחת המתנות הגדולות ביותר במשפחה היא הידיעה שיש מי שחושב עלינו גם כאשר אנחנו כלל לא מבקשים. אדם יכול להצליח מאוד בעבודתו, להיות מוקף אנשים ולהיראות בטוח בעצמו, אך עדיין להזדקק לטלפון מאח, לחיבוק מאחות או למילה טובה מבן זוג. הקשרים המשפחתיים מעניקים לאדם עוגן. הם מזכירים לו שהוא לא נמדד רק לפי הישגיו או הצלחותיו אלא לפי עצם היותו חלק ממשהו גדול ממנו.

התורה לא מציגה משפחות מושלמות. כמעט בכל משפחה בתנ"ך יש מתחים, מחלוקות, קנאה, טעויות ואי הבנות. ולכן המסרים אנושיים כל כך. קשרים עמוקים נוצרים מתוך מחויבות גם אם ישנם חיכוכים על הדרך. בני משפחה נשארים מחוברים גם לאחר ויכוח, גם לאחר אכזבה וגם לאחר שנים של חילוקי דעות.

קשרים משפחתיים נבחנים ביכולת להמשיך לאהוב גם כאשר לא מסכימים, להמשיך לדאוג גם כאשר נפגעים, ולהמשיך לראות את האדם שמולנו דרך העיניים של הקרבה ולא דרך העיניים של הביקורת. בין האכפתיות לרגישות, נבנים הקשרים החזקים ביותר.

וכך גם לגבי האומה. היא בנויה איברים איברים, ולכל אחד ואחד יש בה חלק. אם נשכיל לזכור את החיבור הזה של ה'ביחד' מבלי לטשטש את חילוקי הדעות המוצדקות והנכונות, נזכה להגיע לגאולה השלמה.

באחד מימי ההולדת של ילדי, הזדקף בעל השמחה, אז בן עשר בערך, פנה אלינו והכריז- 'אבא ואמא- נתתם לי את המתנה הכי גדולה שאפשר ליום הולדת. נתתם לי אחים. '. וכמה הוא צדק.