המשקפיים של בן גוריון

השביל מתחיל כאן. עברו כמעט 19 שנה מאז יצא צה"ל מציר פילדלפי במחווה חד־צדדית. בני היה אז חייל גולני בסדיר בפיקודו של אלירז פרץ הי"ד, והוא תיאר את הנסיגה כאירוע טראומטי. החיילים הרגישו השפלה, חשו שהם יוצאים עם הזנב בין הרגליים, ומשאירים למצרים מוצב נקי ומסודר עם ציוד למכביר. את הדגל של ציר פילדלפי הוא הביא הביתה, והוא היה אצלנו עד שבני בנה את ביתו והעביר אותו לשם.

והנה, לא מזמן קיבלתי ממנו תמונות של נצרים החרבה. חוץ משביל הכניסה ליישוב לא נותר כלום. הלב נשבר, מחד גיסא, עין במר בוכה על ההרס הטוטלי. האויב לא אוהב את האדמה, והאדמה מחזירה לו באותה מטבע. ומאידך גיסא – לב שמח על נוכחות יהודית במקום, על שביל שנסלל, על בית כנסת שהוקם, עם ספר תורה ומניין ורוח גדולה שנושבת בלב. רוח גדולה מנשבת והראות צלולה – ראייה צלולה של רחוקי רואי וטובי רואי.

למה לגנוב את המשקפיים. היו לא מעט רחוקי ראייה בהיסטוריה שלנו. ובכלל, עם ישראל חי חיים של נצח ואיננו מפחד מדרך ארוכה. וזאת לא סיסמה, זהו מצפן חיינו. אחד מהאנשים שהתוו את הראייה הזאת בדורנו, למרות שלא הקפיד על קלה כחמורה, הוא בן גוריון. אומנם הואשמתי פעם על ידי אחד הקוראים בהערצת יתר לאיש, אבל אין זה נכון כלל וכלל. יש לו זכויות רבות, וכל טוב רואי לא יוכל להתעלם מהן. והנה, יש מי שרצה לחטוף קצת את המבט המיוחד שהיה לבן גוריון על המציאות הישראלית: חייל צה"ל נעצר לאחרונה בחשד שגנב את משקפיו של דוד בן גוריון במהלך סיור שערך עם יחידתו בצריף בקיבוץ שדה בוקר. המשקפיים הגנובים הם כמובן פריט בעל ערך היסטורי ולאומי, הם הרי היו מונחים על אפו של מייסד המדינה כאשר קיבל החלטות גורליות לעם ולארץ. דרכם קרא מסמכים, בעזרתם כתב מכתבים ומאמרים. המשקפיים היו מונחים על שולחן העבודה של בן גוריון בתוך הצריף המפורסם שנחשב אתר מורשת, ופתאום מישהו שם לב שהם נעלמו.

אז המשקפיים ההיסטוריים ניצלו לבסוף, אבל אותי מסקרן לדעת מה רצה החייל ההוא לראות בעזרת המשקפיים של בן גוריון. האם הוא התכוון להבין איך ראה בן גוריון את חזון הקמת המדינה? האם הוא רצה ללמוד מכך איך הוא היה רואה עכשיו את המדינה שכבר קיימת 76 שנה? או אולי המעשה של החייל היה תגובה להחלטת בית הדין בהאג, והוא בסך הכול רצה להפנים בעזרת המשקפיים שאו"ם זה באמת שמום, ואין מה להתרגש, ושלא חשוב מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים.

האמת היא שגם אני הייתי רוצה לחבוש את המשקפיים הללו לכמה דקות. לבן גוריון אומנם הייתה קופה של שרצים מאחוריו, אבל גם קופה של הישגים והצלחות. כפי שאמר בזמנו ישראל אלדד, יריבו המושבע: "בלי רשעותו של בן גוריון לא הייתה קמה המדינה". וכמה הוא צדק. דוגמה לרשעות כזאת היא העובדה שהוא לא התחשב במספר האבדות בניסיון החוזר ונשנה להציל את ירושלים. בן גוריון התעקש. במשקפיים שלו הוא הבין בצדק שבלי ירושלים לא תהיה מדינה, ולמדינת תל אביב אין זכות קיום ואין אפשרות קיום. רוב חבריו, כולל הדתיים מהמזרחי, חששו שהקמת המדינה מיד עם יציאת הבריטים מהארץ תוביל למלחמה כוללת, והם צדקו. אבל בן גוריון ראה דרך משקפיו שתי עובדות, שהכריעו אצלו את הכף בניגוד לדעתם: ראשית, שאם המדינה לא תקום עכשיו היא כבר לא תקום בדורנו. ושנית, שבסופו של דבר במלחמה הזאת אנחנו ננצח. ובזה הוא צדק. ואולי ההכרעה שלו להקים את המדינה נגד כל הסיכויים ומול כל הסיכונים היא הנס הכי גדול של ה' באייר תש"ח, ועליו אנו מודים.

החזון של דניאלה. וכמובן שהיו רחוקי רואי בעלי אמונה גדולה, ואנחנו שותים מתורתם של גדולים אלו את התורה הגואלת. אלה לא רק מילים יפות. הציבור שלנו פועל במציאות מתוך ראייה אופטימית, הוא מגדיל את משפחותיו, הוא בונה וזורע ומיישב את הארץ, רואה בעין טובה את המציאות ולא מוכן לוותר על ראייה זו. אני מתפעלת מההורים השכולים חברי 'פורום הגבורה' שמגיעים לדיונים על המצב בוועדות בכנסת, ותמיד מרימים את הרוח. אחייני, הרב אסף זולדן, מלווה אותם במסירות, ולוואי שלא יגדל מספרם.

לאחרונה הגיעה דניאלה וייס האגדית, עפר אני לרגליה, לחוג בית במבוא חורון מטעם תנועת נחלה, ואכן היא התנחלה בליבם של המאזינים הרבים. דניאלה היא אישה רחוקת רואי. היא כבר רואה בעיני רוחה תחילת התיישבות בצמוד לגדר בעוטף שתלך ותתפשט, בדיוק כפי שקם היישוב אביתר ונבנה מחדש היישוב חומש. וכך היא חוזה שיקומו יישובים רבים בחבל עזה השלם. לדניאלה יש קבלות, והיא מביטה בראייה צלולה על המציאות המתהווה. היום, כשאני רואה תמונות של חיילינו בנצרים, זה נראה חזון ממש לא רחוק. בעיניי, השלב הראשון הוא שאנחנו נאמין שזה אפשרי ושלא נתייחס אל הדברים כמשיחיות. ולא שזאת מילה גסה להאמין במשיח.

מי הם המשיחיים? קולגות שלי מחדרי המיון שיתפו שבמהלך ל"ג בעומר האחרון הגיעו אליהם ילדים ששיחקו בקשת וחץ וסבלו מחתכים ומחורים בקרנית העין. התברר שהם כיוונו את החץ בטעות כלפי פנים במקום כלפי חוץ, והחץ עף אחורה ופגע בעין. העיניים הן איבר רגיש ביותר, ומשחק בחיצים עלול לסכן אותן. בעיניי זו מעין מטאפורה למציאות הלאומית שלנו. החיצים הרבים שאנחנו רואים מסביבנו מופנים כלפי עצמנו, כלפי עמנו, כלפי ממשלתנו. אבל גם מבפנים. קצרי רואי, ממשיכי רוח קפלן, במקום להפנות חיצים החוצה אל עבר האויב, הופכים את כיוונו של החץ. האמת היא שאם יש אנשים משיחיים, הרי הם אותם שוחרי שלום שמצליחים להתעלם לחלוטין מהמציאות המרה, ומדמיינים מציאות אוטופית שבה גר זאב עם כבש פלשתיני שישמור בשבילנו על השלום ויפריח את שממות עזה. היש משיחיות גדולה מזו?

אבל גם זה יעבור. רוב עם ישראל פקח את עיני האמונה שלו בשמחת תורה. וכמו רבי עקיבא, שבעיני רוחו שועלים שמהלכים בקודש הקודשים החרב אינם אלא מבשרי גאולה הקרובה לבוא, כך גם אנחנו נתבונן ונזכה ונראה בקרוב ממש בשוב ה' את שיבת ציון. אמן כן יהי רצון.