התחלות של אלול

חודש אלול הוא חודש החזרה לשגרה, אבל אנחנו לא חוזרים ממש לאותו מקום שבו היינו בפעם הקודמת. החזרה היא בצורת ספירלה שעולה ועולה. בכל שנה אנחנו מטפסים גבוה יותר.

תחנת הצעיפים הצהובים. היה היה ילד שנתפס בגנבה ונכנס למעצר. לאחר שריצה את עונשו, ביקש לחזור הביתה לאמו, אבל חשש שהיא לא תרצה לקבל אותו. לכן כתב לה מכתב וזו לשונו: "אמא יקרה, אני מצטער על הכול ואני רוצה לחזור הביתה. אני אצא לדרכי ברכבת. אם את רוצה שאשוב, אני מבקש ממך שתתלי בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת. אם לא יהיה בתחנה צעיף צהוב, אדע שעליי להמשיך הלאה ברכבת, ולא לחזור עוד לעולם". הוא יצא לדרך, ובכל תחנה היה דרוך לקראת הבאות. כשסוף סוף הגיעה הרכבת לתחנה ליד ביתו, הוא הופתע. לא היה שם צעיף צהוב, היו שם עשרות צעיפים צהובים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח, הקוראים לבן לשוב הביתה. אמו עמדה שם מחכה, מצפה לבנה אהובה, ועל צווארה… צעיף צהוב. זה סיפורו של אלול. וזה הסיפור של אמא.

אלול הגיע. חזרה למסלול. חודש אלול הוא חודש החזרה לשגרה. החופש הגדול נגמר סוף סוף, הילדים מגיל שנה ועד גיל ח"י חוזרים ללימודים, לפחות כשאין שביתה. גם מזג האוויר נהיה סתווי. הנה, מתחילים שוב "החיים". בכל שנה בעונה הזאת חולפות מעל שמי ארצנו רבבות חסידות בדרכן מאירופה לארצות החמות באפריקה, לשהיית החורף. הן נודדות מרחקים של מאות קילומטרים ביום, ומגיעות אלינו לכמה ימי מנוחה מהמסע. והן תמיד חוזרות לאותו מקום – ממש כמו מעגל השנה. חודש אלול הוא חודש החזרה לשגרה, אבל אנחנו לא חוזרים ממש לאותו מקום שבו היינו בפעם הקודמת. החזרה היא בצורת ספירלה שעולה ועולה. בכל שנה אנחנו מטפסים גבוה יותר.

כמו ריחוף של נשר. פעם החזרה ללימודים הייתה משימה רצינית בשבילי כאמא עם ילדים צפופים – כיתות רגליים בין חנויות ספרים, סידור התיקים והקלמרים וטקס עטיפת הספרים והמחברות וסימונם. היום התפקיד שלי שונה – אני נצמדת לנייד או לנייח, עוברת על פנקס הטלפונים המשפחתי ומאחלת לכולם התחלה טובה. לנכדים שנכנסים לכיתה א', לעולים לישיבות הקטנות והתיכוניות והאולפנות והישיבות הגבוהות, וגם לאלה שמתחילים עבודה חדשה או מתחילות ללמד כיתה חדשה וכדומה. זאת חתיכת משימה. את מספרי הטלפון של הילדים אני עוד זוכרת בעל פה, אבל את המספרים של הנכדים שלרשותם פלאפון – כבר לא. בשביל זה יש נכדה חרוצה שמכינה לי לוח שנה עם כל התאריכים החשובים והתמונות ומצרפת גם מספרי טלפון.

כך זה כשהקן מתרוקן. חז"ל מספרים שהנשר מעיר את גוזליו שבקן בעדינות וברכות – הוא מרחף מעליהם, ורק אחר כך נכנס לקן ומטפל בהם. הכניסה בעדינות לקן היא שיעור בשבילנו. יש להעיר את הקן בעדינות לפני שנכנסים אליו, מרחפים נוגעים־לא־נוגעים סביבו עד שיחפץ. זה נכון גם להשכמת הבוקר וגם לליווי של כניסה לעולם חדש. הרי המעברים קשים.

אני חושבת שהרבה יותר מאתגר להיות בשלב הקן המתרוקן מאשר בשלב הבית המלא עד אפס מקום. אני מתגעגעת, מביטה במיטות הריקות, ויש עצבות בליבי, על הזמן שטס ולא ישוב עוד. אני עורגת לימים ההם של צפיפות מבעבעת, וכואבת את היעדרי מחלק ניכר מהאירוע בגלל העבודה התובענית שהייתה לי. אני מדמה את התקופה הזאת לגבינה שוויצרית. יש חורים באימהות שאי אפשר למלא אותם. אם לא היית שם – פספסת. אבל יש פיצוי: אגלה לכם סוד, אנחנו כהורים משמעותיים מאוד לילדינו הבוגרים, גם ואולי אף יותר כשהם הופכים בעצמם להורים. כגינקולוגית המשפחתית אני בוודאי מרגישה שיש לי מקום מכובד במשפחה המורחבת, אבל גם בלי הכובע הזה אני משמעותית גם היום.

המצרך היקר בעולם והמבוזבז בעולם. התחלת הזמן מרגשת אותי. הזמן בה"א הידיעה הוא ראש חודש אלול, אז מתחילה שנת הלימוד בישיבות הגדולות והקטנות ובכוללים ברחבי הארץ והעולם. זכינו לכך שרבבות בחורים מתחילים את זמן האל־חזור שלהם, שבו הם מנצלים את הזמן כדי לגדול בתורה. וזה תמיד יעביר רטט בליבי. חשוב לחזק את התורה ואת לומדיה בימים אלה. כן, צריך לומדי תורה רבים. המשק ממשיך ברוך ה' לפעול ויש הייטק, ויש תעשייה, והמסעדות ובתי הקפה פתוחים לרווחה ושוקקי חיים, אז בוודאי שצריך את לומדי התורה שמקומם חשוב שבעתיים. קיבלתי כרטיסי ברכה מרגשים מפורום 'תורתם אומנותן', מכתבי ברכה שהכינו אברכיות מהציבור הסרוג לאיש שלהן שחזר בראש חודש אלול ללימוד התורה בכולל – בלי רעש וצלצולים, בלי מסיבות סוף שנה ובלי טקסי כבוד של קבלת תואר. הם לא זקוקים לכך. כתר תורה עטור בראשם.

והנה סיפור על חשיבות הזמן. תחילת חודש אלול בישיבת הר עציון. לומדים מסכת גיטין. הרב עמיטל זצ"ל מעביר שיעור על הספקות שיוצר תאריך בגט שלא נרשם כהלכה. השיעור נגמר, אפשר לסגור את הגמרות ולגשת לארוחת צהריים. אבל הרב עמיטל לא מסיים. הוא דופק על הסטנדר שלפניו, וכל מי שהתחיל לקום התיישב על מקומו באחת. שקט גמור באולם. ואז פותח שוב הרב עמיטל בדברים: "דיברנו על דיני כתיבת הזמן בגט, עד כמה טעות קטנה בכתיבת הזמן יכולה לגרום לצרות. אבל עכשיו אני רוצה לדבר שתי דקות על הזמן שלכם: התחלנו עכשיו את זמן אלול. תלמידים, הזמן רץ, הזמן נעלם, ההווה הופך במהירות עצומה לעבר והזמן איננו. תלמידים, הזמן זה החיים. הזמן זה אנחנו. אנחנו צריכים להרגיש בכל רגע את האחריות שלנו על הזמן שלנו, את המחיר היקר שיש לכל רגע ורגע. הזמן הוא מצרך שכאילו קיים בשפע, אבל האמת היא שהוא המצרך היקר ביותר בעולם, וגם המבוזבז ביותר בעולם. תלמידים יקרים, אני מתחנן בפניכם, שימו לב לזמן שלכם. זה נכון תמיד, זה נכון בכל גיל, אבל זה נכון בעיקר בגיל שלכם שבו נראה שיש לכם את כל הזמן שבעולם – ועד כמה זה לא נכון. וזה נכון בעיקר בחודש אלול. התחלנו עם סוגיית זמן בגיטין, והמשכנו בסוגיית הזמן שהוא החיים שלנו, זו סוגיה הרבה יותר קריטית". הרב עמיטל זצ"ל סיים את דבריו, והתלמידים קמו לאיטם והלכו לכיוון ארוחת הצהריים הממתינה להם, כשהם מהרהרים כל אחד בזמן שלו.