admin
אנחנו בדור נפלא בו הרפואה מתפתחת בצעדי ענק, ותוחלת החיים עולה. הברכה הזאת מביאה בכנפיה גם צדדים אחרים. התפתחות הרופאה גרמה לכך שרוב הנוטים למות אינם נמצאים במצב טבעי. התמונה הרווחת היא של חולה שמצבו מתדרדר לאט כאשר הוא נמצא בהכרה ובקרב בני משפחתו . בימינו רוב הגוססים מצויים בתהליך של טיפול רפואי, המכוון לעצור את הידרדרות מצבם; רובם גם מורדמים ואף מונשמים במשך גסיסתם. לכן קשה להגדיר מתי החולה נמצא במצב של גסיסה ומתי הוא קרוב יותר למות.
בחוק החולה הנוטה למות (2005) הוחלט לכבד את זכות החולה לאוטונומיה על גופו, ובכך לאפשר לרופאים לקבל את בקשתו שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. חוק זה בא כתגובה למציאות בה ניתן להאריך את חיי החולה במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי שמחלות אלו מאפשרות, והוא מאפשר למנוע הארכה של תהליך הגסיסה של החולה.
הרופא המטפל בחולה הנוטה למות עלול להיכנס לקונפליקטים ולדילמות ערכיות, מוסריות ומעשיות: האם למסור את המידע כפשוטו ללא כחל וסרק או לטשטש את התמונה כדי לאפשר לחולה לשמור על חוט של תקווה? בארה"ב, שהיא מדינה בה השקיפות היא ערך עליון, ישנן הנחיות לאומיות הממליצות לרופאים המטפלים בחולים עם תוחלת החיים פחותה משנה ,לערוך עמם שיחה לתכנון 'סוף החיים' – על סוג הטיפול הרפואי, איך לארגן את הפְּרֵדות השונות, ואיך לתכנן את זמן החיים הנותר. נמצא שמטופלים ששוחחו אתם בעוד מועד נטו יותר ביקשו למות בבית או בהוספיס ולא בבית החולים, מה ששיפר מאוד את איכות חייהם בחודשים סביב המוות. יש חולים שיבחרו לכתוב מכתבי פרידה ליקיריהם, יש שירצו לערוך טקסים.
אדם שמצבו הפיסי הידרדר עד שאנו מניחים שהוא נמצא בסוף חייו, ומותו צפוי תוך זמן קצר, נקרא 'גוסס'. איך נגדיר אדם פלוני כגוסס? ההגדרה בנויה על שיקול דעתם של מומחים בתחום זה, וכן על פי סימנים הניכרים לעיניים בבדיקה קלינית רפואית ו\או על פי סימנים חיוניים- לחץ דם, דופק, או/ובדיקות עזר מעבדתיות ובדיקות הדמיה שונות . חז"ל קבעו שכל גוסס או 'חולה הנוטה למות', אם נראה שדעתו מיושבת עליו – כל מעשה והחלטה שלו יהיו בעלי תוקף גמור . תקנה זו של חז"ל היא תקנה מצילת חיים, מפני שהיא גורמת לחולה הקשה להיות רגוע ושלו שהכול יתנהל לפי רצונו גם אחרי מותו, ומי יודע כמה גוססים וחולים הנוטים למות התאוששו לבסוף בין השאר בזכות תקנה זו.
אסור לקצר את חיי הגוסס אפילו בשנייה אחת, אבל מותר להסיר דבר המעכב את יציאת נפשו אם הוא סובל ייסורים. כך למשל מותר לעשות רעש גדול כדי להסיח את הדעת מהמתפללים על הישארות הנשמה, כמו בסיפור על שפחתו של רבי . 'יום שמת רבי… בהתחלה ביקשה אמתו של רבי שימשיך לחיות, כשראתה שהוא מצטער התפללה שיפסיק לחיות, אבל החכמים בבית המדרש התפללו שיחיה ולכן תפילתה לא התקבלה, לקחה כד וזרקה אותו מהגג לארץ והם השתתקו לרגע מתפילתם ואז נפטר רבי.'
פורסם בגילוי דעת לפרשת פנחס תשפ"ד