admin
"מה נשתנה" בלדינו וביידיש.
את חג החנוכה הקר והגשום ההוא לא אוכל לשכוח לעולם. הייתי בשבת כלה בירושלים ובמוצאי שבת, עת הדלקנו נרות, הבחנתי בעיניים עצובות סביבי. היו אלו שתי חברות יקרות שאיתי. מתברר שאבי נפטר בפתאומיות לפני שבת. הן קיבלו את ההודעה ממש לפני כניסתה, ושמרו את הידיעה עד ליציאתה. הן ליוו אותי לביתי ברמת אביב, ואני הלומה. הייתי בת עשרים, בכורת שמונת ילדיו, ואחי הקטן בן חמש.
כמה מתאים שאבי נפטר בחנוכה. הרי משמעות המילה חנוכה הוא לחנוך כלי או אדם או בית לייעודו. הוא מסר את נפשו על חינוך ילדי ישראל, על הכנסתם לחיים של יהדות. הוא ויתר על משרה אקדמית מבטיחה כדי לנהל בית ספר יהודי שכונתי קטן בניו יורק שלמדו בו ילדים מכל שכבות החברה. הוא הפך את בית הספר לקהילה. התלמידים ממוצא אשכנזי היו לומדים את נוסח "מה נשתנה" ביידיש כדי שיוכלו לשיר לסבים בשפתם בליל הסדר, ואלו ממוצא ספרדי למדו בלדינו. בדרך זו דאג שהדור הצעיר יישאר קשור לאבותיו, ויישאר יהודי.
בחנוכה אמי הייתה תולה גזירי נייר צבעוניים בצורת חנוכיות וסביבונים על החלונות, שנופצו באדיבות השכנים, שחגגו וצהלו אל מול עץ האשוח. אכן, בחוץ לארץ קשה יותר להיות יהודי.
אנטישמיות זו מחלה.
גאולה כהן, שנטמנה השבוע ברגבי הקודש של הר הזיתים, הייתה אומרת: "אם במקום לחכות שיזכירו לך שאתה יהודי, אתה תזכיר לעצמך בכל בוקר שאתה יהודי, אם ההכרה ולא ההכרח יקבעו את ההוויה שלך – אזי הקללה תיהפך לברכה". אצלנו, גם מי שלא זכר, הגויים בסביבה דאגו להזכיר לו. זה היה שם, בכל פינה. אחי, ילד בן חמש, שיחק בכדור במגרש השכונתי, ולפתע הכיפה שלו הועפה בהתנפלות המונית. ללכת ברחוב לבד – הס מלהזכיר. זה היה אפשרי רק עם ליווי של אחד ההורים, וזה בשעות היום. בלילה, ברכבת התחתית, בני תורה הולכים עם קסקט או כובע, כי הכיפה בולטת מדי. מבטיהם רוטטים, מהיכן נשקפת סכנה? הם חווים תדיר מקרי שוד ומבליגים, עד יעבור זעם.
כך עברה עליי ילדותי בעיר מולדתי ניו יורק. למדנו ספרדית כדי להכיר את הסביבה הפורטוריקנית. היציאה לגן המשחקים שמעבר לכביש, מול הכנסייה הסמוכה, הייתה מלווה בסיור משטרתי מתוכנן מראש. שנאת עשיו ליעקב חיה ובועטת גם היום, גם בניו ג'רזי.
אנטישמיות היא מחלה, ולפעמים היא מידבקת. כמה חבל שהיא לא נחקרה כלל בספרות הרפואית. בכל מחלה שאנחנו פוגשים, אנחנו נוטים לבדוק מה הם הטריגרים וגורמי הסיכון להיווצרותה, זה מאפשר לנו לשפר את הטיפול ולחפש דרכי ריפוי. אך במחלת האנטישמיות, למרות הטיעונים הכלכליים, החברתיים וההגותיים, שורש העניין הוא מולד, תורשתי. עשיו שונא ליעקב. את זה הוא קיבל בגנים. הבעיה היא שיש הופעות שונות של המחלה, ומסתבר שלעיתים היא מופיעה לא כמחלה תורשתית מולדת כי אם כמחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו מסיבה עלומה. כי האנטישמיות אינה רק מחלה של גויים. יש יהודים לא מעטים שסובלים ממחלה זו, הקרויה בעגה המקצועית "אוטו-אנטישמיות". בכל הדורות היו יהודים ששנאו את יהדותם ושנאו את חבריהם היהודים.
כאמור, הגורמים למחלה האוטואימונית הזאת עלומים והמחקר בתחום מועט, וחבל. הוגיה עסוקים בתקיפה אובססיבית של איברי הגוף הלאומי, ומנסים לכרות זרועות במקום להיצמד למרקם החם והרך שנקרא עם ישראל.
סודו של התמנון.
אפשר ללמוד מהתמנון איך לשמור על איזון והרמוניה בין כל זרועות הגוף הלאומי. באוניברסיטה העברית בוצע מחקר מרתק על המנגנון המיוחד שמונע מזרועותיו של התמנון להפריע זו לזו. מאות כפתורי ההצמדה שעל כל זרוע של תמנון נוטים להיצמד באופן רפלקסיבי לכל מה שבא איתם במגע. זה עלול להוות בעיה קשה בשבילו, מכיוון שהזרועות הארוכות נוגעות זו בזו תוך כדי תנועתו, והיו עלולות להיצמד זו לזו. אבל מתברר שזיהוי עצמי כימי מונע את ההיצמדות. כפתורי ההצמדה חשים במולקולה הנמצאת בעור התמנון ומזהים אותה כידידותית. כך זה אצל אחים, וכך זה בתוך עם ישראל. אין אדם נוגע במוכן לחברו. לכל ציבור יש את האור שלו.
פרס מגלה את האור.
חנוכה בשבילי זה לצאת אל הרי גולן, הושט היד וגע בם בדממה בוטחת וצינה נושבת, ובעיקר – נוסטלגיה. מדי שנה בימי החנוכה אנו נוסעים על טפנו לטיול של שלושה ימים אל מול הירוק המטריף של הרי גולן והכינרת הבוהקת. מסורת קבועה הייתה בידינו לעשות סיור ברמת מגשימים, שם למד האיש במחזור הראשון של הישיבה. "הנה הצריף האפור הזה מולנו – שם היה בית המדרש. למדנו אז כמו נמרים. חזרנו מהצבא, רעבים בטירוף ללימוד התורה. ואז זה קרה…".
זה היה בשנת תשל"ו, תקופה מתוחה בגולן עם חדירות מחבלים. תחילת סדר ערב. קול התורה מתנגן בצריף הקטן והרעוע ברמת מגשימים, שם שכנה ישיבת הגולן בתחילת דרכה. והנה הגיעו אורחים מישיבת הר עציון, עם מדים ונשק, כפי שהיה מקובל בתקופה זו. הם נכנסו לבית המדרש שהיה בסמוך לשער היישוב, אמרו שלום ויצאו לכיוון הפנימייה, כדי להתארגן ולהצטרף ללימוד בבית המדרש. אחרי כמה דקות נשמעו יריות מכיוון הפנימיות, שהיו במרחק של מאה מטרים מבית המדרש. שלושת ההרוגים נמצאו במקום ושלושת המחבלים הספיקו לברוח. התברר שהם עברו את הגבול מתחת לגדר במעביר מים שלא היה סגור הרמטית.
השעה כבר אחרי חצות. מחכים לבואו של שר הביטחון, שמעון פרס. כולם לומדים במרץ. בשעה אחת הוא מגיע עם מסוק ונכנס אל בית מדרש מואר, כשנעימת התורה מתנגנת. אבל רק לפני שעות מספר נהרגו החברים! פרס היה המום לגמרי. בריאיון לקראת ראש השנה באותה שנה הוא סיפר שהביקור הזה היה אחד הדברים המדהימים שקרו לו בשנה שחלפה – להיכנס למקום שהיה בו פיגוע בשעה אחת בלילה, ולראות בית מדרש מלא לומדים. כימים ההם בזמן הזה, באה תורה את החושך לגרש. וזהו רק מעט מן האור.