admin
אני לא מתנצלת. וזאת למרות שאימהות וייסורי מצפון הם סינונימים. למרות תנאי המעבדה ההזויים של מקצוע תובעני עד כלות ומשפחה ברוכה מאד בת 15 נפשות, ילדיי גדלו בחממה חמימה רווית אחים ואחיות מכל הגילאים, והם מביטים אחורה על שנות הילדות בעין טובה.
הבית היה בית שמח וילדי השכונה אהבו לבקר ולאכול ארוחות אתנו. היה זה מן גן עדן לילדים עם הרבה רעש וצחוק ושעשוע. וגם הרבה בלגן. בלגן של חיים תוססים ובריאים. אז הם- לא סבלו יתר על המידה. מי שסבל- זאת אני. לא זכיתי למצוץ את הנחת המתוקה של האימהות הצעירה.
רבות אני תוהה אם לא היה לי יותר קל לגדל היום את ילדיי, בדור המשיח. או אז- היו לי המון שותפות לצרה, נשים שמלהטות בין הכובעים השונים- כאשר המקצוע תופס חלק משמעותי מהעשייה התמנונית.
בצעירותי, הייתי היחידה בשכונה שלא אכלה עם ילדיה ארוחת צהריים. כשאני עשיתי ביקור ערב במחלקת נשים, הגינות הציבוריות היו מלאות וגדושות , כשזמזום של נשים צעירות וצחוק של פעוטות רוחשים ברקע. זה מה שהיה פעם.. וזה היה מתסכל. היה לי געגוע נוראי לילדים ולבית. סוג של 'מים גנובים ימתקו'. וזה לא הרפה ממני עד לסיום שש שנות ההתמחות ברפואת נשים. אבל היום, נשים חוזרות הביתה בשעות החשכה, ויש צהרונים ל'מטיבות לכת', המתרחקות מהבית ת"ק על ת"ק פרסה, לא רק טכנית, אלא גם רגשית, מהותית. הבית הופך להיות עול שמפריע להתקדמות בדברים ה'באמת' חשובים.
ועם כל זה, האימא המודרנית היא אמנם אשת מקצוע מצליחה במהלך היום, אבל בחזרתה הביתה- או אז, מתחילה הקריירה האמתית. מיד-עם מפגש כף רגלה במפתן הדלת, היא נכנסת לנעליים האמתיות של איש העמל. היא מרחפת בין פונקציה אחת לשנייה. היא אחות רחמנית וחובשת מקצועית. היא קולעת צמות וגם קולעת חלות. היא מנגבת דמעות מקצועית ופסיכולוגית מדופלמת. היא מטפסת מעל הררי הכביסה כמטפס הרים באוורסט. היא מספרת סיפורים ומחברת שירים. היא מניחה יסודות יציבים לבניין הנפש של ילדיה, ומהנדסת את מסלולי ההכנה לחיים שמחים.
אותן תכונות מלאכיות של בינה יתרה שהעניק ריבונו של עולם לנשים, הן שמאפשרות לנו את הג'גלינג הזה. וזאת מתנה. מופלאה. לפחות כך חשבתי . עד שפגשתי מחקר שסבר אחרת.
עומס יתר
בראי המחקר תופעת המולטי-טסקינג, הכל-כך אופיינית לנשים, דווקא מורידה פרודוקטיביות. בעקבות עומס היתר, רמת הקורטיזול, הורמון הסטרס, עולה, כי אנחנו חושבות על כל המטלות שעוד לא סיימנו. ואז, כתגובת שרשרת, נוצרות, באזור של האמיגדלה בקורטקס של המח, תחושות של הימנעות, לחץ, חרדה, ודחיינות.
אז מה עושים? איך מסתדרים עם הטרפת שמזמין העולם המודרני? אחד הפתרונות המוצעים לטירוף התזזיתי שלנו מונח בשיטת המיקוד, בה לומדים לתת תשומת לב לחוויות, לכאן ועכשיו. ולהתרגל לחשוב מחשבות עדינות, סקרניות, לא אוטומטיות. זה סוג של אימון מוחי. האמת היא שלימוד שיטות של מיקוד וקשב מועילים לכל זרוע תמנוני בחיינו (ויש הרבה).
כדי להיות במקום של הובלה בריאה כל אמא צריכה ללמוד ליהנות מההווה ולהיטען בכוחות למשימות העתיד. ואת זה אני עושה היום, כסבתא, בשפע. אני נטענת בכתיבה, בדרמה, במוזיקה, ובעיקר- מתענגת על לימוד התורה.
אבל בינינו- אין כמו חיבוקים עם נכדים כדי להזרים אדרנלין וסרוטונין ופיטוצין בעורקי הצ'יפית.
וגם ללמוד לא להתנצל!