ילדי הפרחים

יש חלומות שמתגשמים. כמו לימודי דרמה. בית הספר למשחק של תורת החיים הוא גן עדן עלי אדמות. לימודי המשחק שם הם לא התגשמות של חלום פרטי שלי כי אם התגשמות חזונו של הרצ'ה קוק במאמר הדור. והופתעתי למצוא שמכל הלימודים שנחשפתי אליהם בשנות הפז"ם הרבות שלי, דווקא לימודי המשחק הם הכי תובעניים. ולמה? כי הם נוגעים ברבדי הנפש העמוקים, מקלפים ומשחיזים את הרצון, דוחקים את צעדיו הגסים של האגו, ומגלים אורות חבויים וכוחות נעלמים .הדיוק הוא הכרחי, וזה מאתגר הרבה יותר מלימודי הרפואה, שפונים לשכל ולכוחות האינטלקט, וזונחים מאחור את עולם הרגש, את האינטואיציות, את ההתבוננות פנימה, את הכנעת האגו. ובעיני, אינטלגינציה חברתית ורגשית, יצירתיות ותנועתיות של הנפש, הם כוחות חיים עוצמתיים, המעניקים כלים לא פחות חשובים הפועמים ומפעימים הרבה מעבר ליכולות של חובשי הסטטוסקופ.

ויש את ילדי מקהלת שלווה. בשכונת בית וגן, בואכה שעי צדק, עומד בניין אם ושוקק חיים, חיים של משמעות. המסעדה הקסומה מופעלת על ידי הילדים, ילדי הפרחים, ולא מעט ישיבות צוות רפואיות של רופאי שערי צדק מתנהלות שם. כמה מתאים לילדי הפרחים למלצר. החיוך והחום  של הילדים, וחישוק האצבעות סביב הספל החם, פותחים אף לב של אבן.

וגם הילדים האלו חובבי במה. הם פוצחים בשיר, ופורטים על נימי הנפש הדקים , גם שלנו, ממש כמו ילדי הפרחים של פעם. הם מבקשים שנחרוט על דגלנו ערכים של אחדות ושל כבוד אחד לשני. אבל לפעמים הם נתקלים בלבבות של אבן, כמה חבל. אבל גם הם מבינים שאומנות שהיא ריקה מתוכן איננה דרכם. הם מחפשים משמעות.

המקהלה של 'שלווה' לא תהיה באירוויזיון, כדי לא לחלל שבת. ערכים מעל הכל, וערכי התורה על אחת כמה וכמה. יש לחבק אותם ואת מנהליהם שלא נכנעו לכל מיני פשרות הלכתיות קלושות ובעייתיות, את הפרס הם כבר קבלו בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא.