לגופן של דברים

בשטח המאובק של מסלולי האימונים מתברר כיצד התאמה מגדרית איננה ויתור אלא חיסכון בפציעות וקיצור זמני השיקום

קרקס הנאורות. יש למישהי אולי כדור אופטלגין בשבילי? כך התחלתי את השיעור שהעברתי השבוע למטפלות משפחתיות חרדיות בקריית ספר. הגעתי ישירות מהכנסת, שם התקיים דיון סוער בהצעת החוק של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך לפתוח מסלול לימודים לתואר שני ושלישי באקדמיה בהפרדה, למי שחפץ בכך. הדיון הפך לקרקס רווי צעקות, בעיקר של חברות כנסת נאורות מהצד השמאלי של המפה, שזכויות נשים בגרונן וחרב פיפיות בידן.

למה הנושא הזה עורר אמוציות כה חזקות אצלן? כי בכל פעם שמתעורר דיון ציבורי סביב הפרדה בין גברים לנשים במרחבים שונים – בצבא, באקדמיה, בתחבורה הציבורית או באירועים קהילתיים, צפה ועולה טענה חריפה: מדובר בהדרה מסוכנת שעלולה לפגוע בבריאותן של נשים, בגופן ובנפשן גם יחד. רופאים וארגוני בריאות מצביעים על קשרים מוכחים בין אפליה חברתית ובין לחץ כרוני, דיכאון, יתר לחץ דם ואפילו סיכון מוגבר למחלות לב.

התקף לב נשי. אבל מה לעשות שהמחקר הרפואי אומר אחרת? מסתבר שגברים ונשים אינם זהים מבחינה ביולוגית. הם שונים במבנה השרירים והעצמות, בפעילות ההורמונלית, בתגובת המוח למצבי לחץ, בדרך שבה התרופות נספגות בגופם ובאופן שבו המחלות מתבטאות אצלם. ההכרה בשוני הזה לא נועדה להציב מדרג ערכי אלא להבין את המציאות הגופנית. הרפואה המגדרית נולדה כמעט במקרה. זווית הראייה המגדרית היא זווית מכוננת בתולדות הרפואה המודרנית. במשך עשרות שנים ספרי הרפואה נכתבו על בסיס מחקרים שנערכו ברובם המכריע על גברים צעירים ובריאים. איש לא ראה בכך בעיה, עד שנשים החלו למות מהתקפי לב בלי שאיש הבין מדוע האבחון מתעכב. רק אז התברר שבמקרים רבים התקף לב נשי אינו נראה כמו התקף לב קלאסי. יש פחות כאב לוחץ בחזה ויותר עייפות קיצונית, בחילה, סחרחורת, צרבות או כאבים בלסת. נשים הגיעו למיון, נבדקו, נשלחו הביתה וחזרו לבית החולים מאוחר מדי. רק כאשר החלו חוקרים לשאול כיצד הלב הנשי מתנהג ואיך כלי הדם מגיבים באופן שונה להורמונים, השתפרה יכולת האבחון והטיפול.

כך לגבי התרופות. בגוף האישה אחוזי השומן גבוהים יותר בממוצע, נפח הדם שונה והמחזור ההורמונלי משפיע על פירוק התרופות בכבד ועל פינויָן מהגוף. יש תרופות נגד כאבים שפועלות מהר יותר אצל גברים, ואחרות שנשארות זמן רב יותר בגוף האישה, לעיתים עד כדי תופעות לוואי מורגשות. בארצות הברית אף הוחלט בשלב מסוים להוריד לנשים בלבד את המינון המומלץ של תרופה נפוצה לשינה, לאחר שהתברר שהיא נשארת בדמן רב יותר ובכך הן מסתכנות בפגיעה בערנות ביום שאחר כך.

במה נשים מצטיינות. גם במאמץ גופני מתמשך, כמו בהכשרות צבאיות או באימונים אינטנסיביים, השוני הביולוגי איננו עניין תיאורטי. מסת השריר הממוצעת של נשים נמוכה יותר, צפיפות העצם שונה, והמבנה האנטומי של האגן משפיע על זוויות הברכיים והקרסוליים בזמן ריצה ונשיאת משקל. כל אורתופד צבאי יכול לספר אנקדוטות על מחזורי טירונות שבהם מספר הלוחמות שפנו למרפאה עם כאבי שוקיים ושברי מאמץ היה גבוה באופן חריג, עד ששונו סרגלי האימונים, קצב העלאת העומסים וסוגי הציוד. שם, בשטח המאובק של מסלולי האימונים, מתברר כיצד התאמה מגדרית איננה ויתור אלא חיסכון בפציעות, קיצור זמני השיקום ושמירה על כשירות ארוכת טווח. ובעיניי, מסר לא פחות חשוב הוא שהתאמות כאלה משדרות לנשים שהמערכת אינה מתעלמת מגופן אלא לומדת אותו ברצינות.

מחקרים בפסיכולוגיה ובנוירולוגיה מצביעים על ההבדלים בין נשים לגברים בכישורים מסוימים. נשים נוטות להצטיין בזיהוי רגשות, בזיכרון חברתי ובמוטוריקה עדינה. באחד מהניסויים המפורסמים ביקשו החוקרים מנבדקים להיכנס לחדר עמוס חפצים, לצאת ממנו ולשוב כעבור דקות ספורות. נשים זיהו במהירות שינוי קטן במיקום של אגרטל או תמונה, בעוד גברים נטו להתמקד יותר במבנה הכללי של החלל ובנתיבי תנועה אפשריים. גם חוויית הכאב שונה. נשים מגיבות אחרת למשככי כאבים, וההשפעה התרופתית עליהן מתפוגגת מהר יותר. מחלקות ההרדמה בבתי חולים החלו להתאים פרוטוקולים מגדריים משום שהנתונים הסטטיסטיים הצטברו על שולחנותיהן. הגוף הנשי כבר לא נתפס כסטייה מן התקן, אלא כתקן בפני עצמו.

למה אין שחקניות בחמישייה הפותחת. המוטיב הזה קיים גם אצל נשים המבקשות להיבחן במבחני הרבנות. לפני כמאה שנה הקימה שרה שנירר את רשת בית יעקב, בתחילה מול שתיקתם של הרבנים ובהמשך בעידודם. בעקבותיה, השתנה היחס ללימוד תורה של נשים. היה ברור שבעידן המודרני גם נשים חייבות ללמוד תורה, ולא ייתכן שבמשפחה חרדית הבנים ילמדו בישיבות ואילו הבנות תלמדנה בגימנסיה כי אסור להן ללמוד תורה. והרי נשאלת השאלה – מי תהיינה האימהות של הדור הבא? מאז עברו מים רבים בירדן, והשאלה היא לא האם ללמוד אלא רק היכן עובר הגבול. ושאלה זו קריטית בכל תחום.

ומעשה שהיה כך היה. גיסתי היקרה, הרבנית הורוביץ, מורה בכירה בסמינר אופקים, למדה במשך שנה בסמינר החרדי למורות בגייטסהד שבצפון אנגליה. מדובר בתקופה שבה עוד לא נוסדה מכללת ירושלים ושלל המכללות והמדרשות הקיימות היום. שם, בגייטסהד הצפונית, צאת הכוכבים בקיץ מתרחש בערך בעשר בלילה והזריחה מתחילה בשתיים לפנות בוקר, כך שהלילה קצר מאוד. בליל שבועות הבנות ערכו סעודת חג שהסתיימה בחצות, ולמדו זמן קצר אחרי התפילה כמקובל בליל שבועות. היו בנות שביקשו להישאר ערות ולעשות "גשר" לתפילת שחרית אך המנהלים סירבו לכך, בטענה שלימוד התורה בליל שבועות מיועד דווקא לבנים המחויבים בתלמוד תורה, ולכן באופן עקרוני הן חייבות ללכת לישון, גם אם נותרה חצי שעה בלבד עד תפילת שחרית.

כשלמדתי במכללה, היו רבנים שלימדו גם קטעים מתוך הגמרא שהיו קשורים לחומר הלימודים, אבל קיבלנו אותם כדפים מצולמים כדי שלא נשתמש בגמרות הגדולות, זה הרי של הבנים. וכך נכון. חייבים לשמור על הפער הזה שבו תלמוד תורה הוא ציווי לגבר יהודי, ואילו לאישה היהודייה זאת תוספת חשובה וערכית אבל לא מטלה מחייבת. מי שאינו מוכן לקבל את ההבחנה הזאת ומעדיף טשטוש, גורם לכך ששני הצדדים מפסידים, בדיוק כמו ההתעקשות להכניס בנות ליחידות קרביות. ואני שואלת, למה למשל בג"ץ אינו מחייב את קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב להכניס גם שחקניות לחמישייה הפותחת? אולי בגלל שכאן צריך לנצח, ובצבא כנראה שלא.