admin
בימים שבהם הייתי או 'בעגלא' או 'בזמן קריבב',
הייתי מודיעה מיד לאמי ולחמותי את הבשורה ,
כשהצטיירו להם שני קווים בערכה הביתית
למה למנוע מהם אפילו רגע של נחת?
אתן מסכימות אתי?
למה אני לא מצליחה להתאפק?
כל מכתב כזה מגדיש את סאת הדמעות.
'דוקטור, את לא יודעת כמה היית משמעותית עבורי אז.
שינית לנו את החיים.'
המילים נותנות כוח.
קצת חבל שהם מגיעים תמיד עם LAG TIME משמעותי.
'דוקטור, את רואה את הנערה הזאת?
זה הטיפול שלך' [ממש לא. זה של ריבונו].
'דוקטור, זה הוכל בזכותך. כמה עודדת אותי, כמה חיזקת אותי.
בגללך החלטתי להמשיך את ההריון'
פעמים כה רבות מניחים על כתפינו קשיים, התלבטויות ואנחנו שם כדי לעזור
אבל אז, כשהכול מסתדר, שוכחים לעדכן
זה נכון גם לגבי הילדים שלנו, למשל.
הרב ליכטנשטיין היה אומר שהוא תמיד מתאכזב מכך. כשקשה- פונים בבקשת עזרה.
אבל לא נותנים לו את הנחלת לדעת שהכול הסתדר.
וכמה הוא צודק.