להיות אונקולוג או גנקולוג?

בטור אישי ומעמיק מספרת רופאת נשים על הבחירה במקצוע שנראה אופטימי, אך טומן בחובו גם כאב, פרידות וסיומים – מהפוריות ועד ההיריון, מהלידה ועד לגיל המעבר. כתיבה רגישה שמחברת גוף, נפש ופרשת השבוע.

גיסי הוא אונקולוג בעל שם. פעמים אין ספור שאלתי אותו למה הוא בחר להיכנס למקצוע הזה. הרי אותו מזמינים בדרך כלל ללוויות ,ואותי מזמינים לבריתות או לחתונות.

למה לא לבחור מקצוע אופטימי יותר? אז מסתבר שברפואה אונקולוגית טמונה אופטימיות רבה כאשר אחוזי הריפוי עולים כל הזמן. ואילו בגנקולוגיה, ישנם גם רגעים של פרידה ושל עצב.

כרופאת נשים אני עסוקה הרבה בליווי תהליכי פרידה. יש אישה שנפרדת מפוטנציאל הפריון שלה, יש אשה שנפרדת מחלומות על משפחה גדולה. פרידה היא אחת התנועות האנושיות העמוקות ביותר. זהו רגע שבו הזמן מתכווץ אל תוך הלב, והנפש מתבוננת אחורה וקדימה בעת ובעונה אחת.

כך גם בפרשת וזאת הברכה, שבה משה נפרד מעמו לאחר ארבעים שנות הנהגה. משה מביט בבני ישראל בגובה העיניים, נושא עמו את הזיכרונות, הכאבים והאהבה, ומברך. זוהי פרידה שמכילה המשך כי התורה נחתמת עם ציפיה להמשך. מיד לאחר מותו של משה, ממשיך ספר בראשית את מעגל החיים.

ברפואה בכלל, וברפואת נשים בפרט, רגעי פרידה מלווים את המקצוע כמעט מדי יום. כל מחזור חיים נשי מלווה בפרידה קטנה מהנעורים, מהפוריות, מההריון, מהלידה, לעיתים גם מהתקווה. מידי חודש בחודשו מתרחש תהליך של ציפייה וסיום. רירית הרחם נבנית, ישנה ציפיה להריון, וכשזה אינו קורה הגוף נפרד מן ההכנה. ההורמונים צונחים, כלי הדם מתכווצים, הרירית נושרת . מערכת העצבים המרכזית מגיבה לשינויים ההורמונליים הללו , בעיקר לשינוי ברמות הסרוטונין, המתווך על ידי האסטרוגן. לכן נשים רבות חוות שינויים רגשיים, עצב או עצבנות שהם ביטוי ביולוגי לפרידה הורמונלית זמנית.

הרופא או הרופאה ניצבים לצדה של האישה ברגעים שבהם הגוף משנה פרק. כל שלב כזה הוא ספר בפני עצמו, עם סיום ובראשית חדשים. רופא הנשים שמלווה אישה בתהליך של סיום לידה, הפסקת טיפולים, כריתת רחם או פרידה מהפוריות .רפואת נשים רוויה בהתחלות, אך מכילה גם פרידות. אבל המיוחד במקצוע הגנקולוגיה הוא שהגוף הנשי יודע לסיים, להתאבל, להתאזן ולחזור לחיות.

אחרי הלידה, תהליך הפרידה מתעצם פי כמה. בתוך יומיים בלבד, רמות האסטרוגן והפרוגסטרון צונחות ביותר מ־90%, מה שמפעיל מנגנוני תגובה מוחיים דומים לאבל. זהו אחד ההסברים לדיכאון שלאחר לידה. זאת תגובה נוירו-ביולוגית ממשית לפרידה מההריון. הרחם, בליווי הורמון האוקסיטוצין, מתכווץ בחזרה, מנקה את תוכנו ומתחיל פרק חדש. גם רוחנית, האשה הופכת לטמאה כי היא נפרדת מהחיים שהיו בתוכה.

בגיל המעבר, הפרידה מן הפוריות אינה שקיעה אלא הסתגלות. עם הירידה ברמות האסטרוגן, מתרחשים שינויים רחבים במערכות הגוף – ירידה בגמישות כלי הדם, השפעה על צפיפות העצם ועל ויסות חום הגוף. גם המוח עובר שינויים. מחקרים עדכניים מראים כי אסטרוגן משפיע על מסלולים קוגניטיביים ועל הזיכרון, ולכן נשים חוות לעיתים ערפול מוחי קל בשנים הראשונות למנופאוזה. אך כמו תמיד, כחלוף תקופה קצרה, הגוף מוצא איזון חדש: המערכת ההורמונלית מתכנסת, קצב חילוף החומרים מתאזן, והאישה נכנסת לשלב חיים שקט ויציב יותר מבחינה ביולוגית.

גם אנחנו, הרופאים, נדרשים לפרידות. לא רק מהמטופלות, אלא מהאשליה שאפשר תמיד להצליח בטיפול שאנחנו מעניקים. לפעמים תהליך טיפולי ארוך מסתיים בכישלון, ולצדו תחושת אבל הדדית. יש רופאים שמנסים להתנתק רגשית, אך עם השנים לומדים שרק מי שמאפשר לעצמו להתאבל מעט, יכול לשוב ולברך את המטופלת באמת איחולים של הצלחה במחזור הבא.

משה מביט בנוף הארץ ולא נכנס אליה, וכך גם אנחנו לעיתים רואים את הפוטנציאל בטיפול שאנחנו מעניקים, ולא תמיד זוכים להצליח בו. ועם זאת, זאת שליחות, וחשובה ההשתדלות.

ימי הסתיו של עונת המעבר, מלווים גם הם בפרידה מהקיץ . הם מתאפיינים בשעות אור שמתקצרות, וכך במקביל חלים בגופינו שינויים פיזיולוגיים. רמות המלטונין עולות, רמות הסרוטונין יורדות מעט, והגוף מגיב בשינויי מצב רוח, עייפות, ועוד. המעבר הזה מסמל את מחזוריות הטבע ,וכמו הגוף הנשי, גם העולם זקוק להפוגה, לאיפוס, לפרידה מעוצמות הקיץ לקראת עונה מתונה יותר.

העיקר הוא לזכור שבתוך כל פרידה מסתתרת הבטחה סמויה של התחלה.