להיות בכורה

אני בכורה. להיות בכור זה לשאת באחריות, זה לפלס את הדרך. זה להוות דוגמה אישית וגם לחטוף לא מעט. מסתבר שלא רק מבחינה משפחתית וחינוכית יש חשיבות לבכורה אלא גם מבחינה פיזיולוגית.
מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית העלה כי גוף האישה עושה שימוש בזיכרון הנצבר בתחילת ההיריון הראשון כדי לשפר את ההריונות הבאים ולהפוך אותם למוצלחים יותר. בהריון חוזר התינוקות לרוב במשקל לידה גבוה יותר והסיכונים לרעלת הריון ועיכוב בגדילה ובהתפתחות נמוכים יותר.

בעבודה זו הוסברה התופעה על ידי תהליכים תאיים ומולקולריים. כן, הבכור פותח פתח לבאות והכל בזכות טביעת אצבעותיו הנדיבות. לכן חשבה התורה לציין במיוחד את הבכורה במצוות מיוחדות ואת הביכורים שהם ראשית אוננו ועל ראש שמחתנו.
הבאת הביכורים היא סוג של ‘מספר’ נוסף שעל החקלאי לתת לכוהנים, נוסף לתרומה גדולה ולמעשר ראשון ועוד מתנות. אולם בפועל מדובר באירוע משמח ביותר, מיוחד ביותר, מרגש ביותר, שגם בזמן שבית המקדש היה קיים הוא נחווה בצורה הכי חגיגית שאפשר.
הבאת הביכורים כוללת בתוכה כמה שלבים. ראשית – בחירת הפירות הראשונים שבכרו בפרדס או בכרם, הבאתם לירושלים, ההנחה לפני המזבח, ההנפה על ידי הכהן, הרמת הפירות על ידי הבעלים, והנחתן חזרה על הארץ.
אחר כך בעל הביכורים קורא את הפרשה שנקראת ‘מקרא ביכורים’ או ‘וידוי ביכורים’, שיש בה הודיה לקב”ה על כל הטוב שהוא נתן לנו וכן שבח ארץ ישראל הטובה.

יש חן מיוחד במצווה הזו, בכך שאדם משקיע חודשים רבים במטע שלו, מטפל בעץ ומשמיד את המזיקים וגוזם את הענפים שאינם גדלים כראוי ומשקה ומדשן, ואחרי החורף מגיע האביב והפירות מתחילים לגדול – את הפירות הראשונים הוא נותן לנותן הטובה ולמשרתיו הכוהנים ואינו לוקח אותם לעצמו. יש פה אמירה של הכרת הטוב למי שהכול שלו.