למה לזברות אין סטרס

רופאה בנעלי מטופלת. להיות בצד השני של המתרס. לחוות את מה שרואים משם ולא רק מכאן. אומנם חוויתי לא מעט את חוויית המטופל על בשרי, אבל ניתוח זה כבר סיפור אחר. הניתוח האחרון שעברתי היה לפני 36 שנה. הייתי רופאה צעירה בהתמחות ברפואת משפחה, וסבלתי מכאבי אגן מטרידים. לאחר צילומי אגן רבים הוחלט שיש לי ציסטה שחלתית ועליי לעבור ניתוח. למזלי הוחלט על הרדמה אפידורלית. כאשר אחד המנתחים הציע לבצע גרידה ולסיים את חייו של העובר שברחמי, סירבתי בכל תוקף. אותו עובר הוא היום ר"מ צדיק, חייכן ואהוב, שהיה מגיע למחלקה מדי שנה כדי ללמד את הצוות קצת ענווה…

לפני שבועיים שוב לבשתי את הפיג'מה (שאותה אני מכירה ברוך השם מהלידות הרבות שעברתי, וגם מההפלות הרבות שהיו בדרך), וניסיתי להיכנס לנעליים של המטופלת. האם זה באמת אפשרי? האם אפשר לשחק את התפקיד במלואו? ממש לא. אולי אלה הסימנים החיוניים שאת עוקבת אחריהם, העין המתבוננת על הידיים הרבות שעוברות על התיק, ההמתנה מורטת העצבים לחדר הניתוח כאשר תסריטי אימה עוברים בראש, החתימה על טופס הסכמה לניתוח ולהרדמה במשבצת של החולה ולא של הרופאה המנתחת. כמה פעמים ביצעתי לפרוסקופיות, והפרוצדורה לכאורה קצרה ופשוטה ולא חודרנית. אבל כשאת נמצאת בצד השני של המתרס, הפעולה מתבררת כלא תמימה בכלל. ועוד משהו – כרופאה, לא נעים לשאול שאלות, לבקש בקשות, להטריח את הצוות שעובד כל כך קשה, וצריך להיראות חזקה ולהתגבר. זה סיפור חיי. כמה טוב היה אילו יכולתי להרשות לעצמי להיות מטופלת אמיתית. אבל יתרון אחד יש למטופלת שהיא רופאה – הידע. ידע אומנם מוסיף מכאוב, אבל גם נותן כוח ומפחית סטרס.

אימוג'ים משפיעים יותר. המטופל הקונבנציונלי מוצף ברגשות פחד מהלא נודע, שגורם לתגובת סטרס. הדברים האלו מפריעים מאוד בתהליך ההחלמה. כשיש מחשבה מלחיצה מרגישים זאת קודם בבטן – הבטן כאילו מתכווצת ומתהפכת. כשיש תחושת בטן לא טובה, זה אמיתי – המעיים מגיבים להרגשת איום מהסביבה. אצל ילדים פעמים רבות במקום להגיד שרע להם הם מתלוננים על כאבי בטן. חיידקי המעיים מושפעים מהמצב הרגשי וגם משפיעים עליו. זה לא הסטרס שפוגע בנו, אלא תגובת הגוף לסטרס. זאת תגובה סובייקטיבית, ולכן לא יעיל לומר לאישה הלחוצה "צאי מהלחץ". סטרס הוא תגובה חיונית שמתחילה במוח כשהוא חש איום. 'המוח הרגשי' נמצא בין הרקות ופועל פי שבעה יותר מהר מהאזור החושב הרציונלי והמווסת. הוא אחראי לתשעים אחוז מההחלטות שלנו. ההתייחסות שלנו למשל לאימוג'ים של סמיילי חזקה יותר מאשר להערה שכלתנית חכמה, כי הרגש מרכזי מאוד בחיינו. אין זיכרון לטווח ארוך שאינו מבוסס על רגש.

מי שהוליד את המונח הרפואי 'סטרס' הוא חוקר אנדוקרינולוג קנדי ממוצא הונגרי ושמו הנס סלייה. הוא ערך מחקרים על עכברים, ובהם הוא הציק והכאיב להם בצורות שונות (היום מחקרים מסוג זה אסורים, אבל זה נעשה לפני כמאה שנה), ובדק את תגובותיהם. התברר שככלל התגובה הייתה זהה – העכברים ניסו בתחילה להתנגד, אך בשלב מסוים הם התחילו לפתח סימנים לנזקים גופניים פנימיים, כמו למשל אולקוס ופצעים בקיבה. הוא המשיך "להתעלל" בהם בעצימות הולכת וגוברת, וראה שקיים מתאם בין רמת ההצקות לעכברים לבין חומרת האולקוס שהתפתח אצלם. לשלב האחרון הזה בניסוי הוא קרא 'סטרס'. בזמנו היו לו המון מתנגדים בעולם המדעי. רק בעלי חברות סיגריות הסכימו לתמוך בו, כי הוא למעשה הפך לפרזנטור שלהם – הם טענו שמי שנמצא בסטרס כדאי שיעשן סיגריה כדי להירגע…

הפתרון של היונקים לאולקוס

לא רק מעכברים, גם מקופים ניתן ללמוד על ההתנהגות האנושית. פרופסור רוברט סופולסקי מאוניברסיטת סטנפורד, שחקר את נושא הסטרס, חי עם בבונים במשך שמונה שנים, וכתב ספר ושמו 'למה לזברות אין אולקוס'. סופולסקי טען שהבבונים מאוד אלימים והיררכיים. הוא מצא שכאשר קוף מקבל מכה מקוף אחר, גדול וחזק ממנו, במקום להתרגז הוא ימצא קוף קטן ממנו ויכה אותו, וכך הוא יירגע. מנגנון ההרגעה שלו הוא להעביר את האולקוס למישהו אחר, לאו דווקא למכה עצמו אם הוא גדול ממנו.

פרופסור אלון חן ממכון ויצמן מצא שיש עכברים רגישים יותר וכאלו שרגישים פחות. פעם בשבוע יצרו לעכברים חוויית סטרס – להיות לבד בכלוב עם זכר מפחיד וגדול, שלמעשה היה בתא נפרד שזכוכית שקופה הפרידה בינו לבין התא של העכבר הנבדק. התברר שהניסוי הצליח מאוד – העכבר הנבדק נכנס לדיכאון, לא מוכן לשתות מי סוכר ולא מוכן לצלוח מכשול של מעבר במים.

מסתבר שלזברה ולשאר היונקים אין אולקוס ושאר תחלואות של סטרס. אצלם מעגל הפחד והחרדה שונה – אחרי שהסכנה חולפת והזברה נשארה בחיים, היא מתרחקת מהעדר, מנענעת את השרירים, פורקת אנרגיה, ואז חוזרת ללהקה ומתחברת שוב למשפחה ולחברות שלה. היא בעצם מצמצמת את תגובת הסטרס לטווח קצר בלבד. אולם אצל בני אדם הסטרס עשוי להיות ממושך. הגורם החשוב ביותר למניעת סטרס הוא כתף לבכות עליה. כאשר הסובל מסטרס מקבל תגובה חיובית ואוהבת, מופרש בגופו דרך יותרת המוח ההורמון אוקסיטוצין, הורמון האהבה והאמפתיה. הוא מופרש כשמסתכלים בעיניים, כשצוחקים יחדיו, כאשר מקבלים ונותנים מחמאות, מעניקים פרגונים והקשבה, וגם כשמשמיעים מוזיקה. ההורמון נשאר בדם רק 6 דקות, ואילו הורמון הסטרס קורטיזול נשאר 20 דקות, ולכן צריך לדאוג להרבה חיזוקים.

סין: בתי אבות לצעירים. גם אדם אופטימי בדרך כלל שנמצא במציאות של חוסר ודאות ושל חוסר שליטה עלול לפתח סטרס. אנשים עוזבים מקומות עבודה בגלל סטרס שנגרם להם בעבודה יותר מאשר בגלל תנאי העבודה, גם כאשר קיימים פתרונות מעשיים לקשיים שלהם בעבודה. והנה דוגמה לכך: בסין הגדולה 'העבודה היא חיינו' אינה רק סיסמה באוויר, אלא אורח חיים. מקרים של התאבדות אחרי פיטורין מהעבודה או הורדה בדרגה או אי קידום וכדומה אינם נדירים כלל בשנים האחרונות. צעירים סינים רבים מרגישים מותשים מהעבודה, ותופעה זו הובילה להקמת "בתי אבות" ייעודיים לצעירים. המקומות האלו מכונים "כפרי צעירים", והם נמצאים בדרך כלל בטבע מחוץ לערים, ונועדו לאפשר לצעירים לעבור לגור בקומונה לתקופת זמן קצרה בשביל להירגע מהלחץ בעבודה.

זה מזכיר את הסיפור על הדייג שיוצא לדוג כדי להתפרנס. ומה יעשה כשיתעשר? הוא יקנה יאכטה וישוט על הים. ומה יעשה בזמנו הפנוי? הוא ידוג דגים.