למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה

ביום השמיני זה קורה. אני רואה אותה עומדת למול עיניי. אלישבע, אשת אהרן הכהן, אחות נשיא שבט יהודה, אמם הגאה של נדב ואביהו הכוהנים. כמה היא מתרגשת, כמה היא גאה. הפרשה פותחת באקספוזיציה שהיא שיא השיאים – עם ישראל נמצא בסוף המסלול הארוך של קבלת התורה וההכנות ארוכות להקמת המשכן, והנה חונכים את המשכן. ופתאום בשיא ההתרגשות והתכונה והשמחה מתרחש אסון גדול, שני הכוהנים בני אהרן נדב ואביהו, נושאי הכלים של אהרן ומשה, נתפסים ׳על חם׳ – תרתי משמע – כשלו ב״אש זרה אשר לא ציווה אותם…״, ומיד הם נופלים חלל בנסיבות עגומות. בשנייה אחת, נשרפים שניהם בתוך הקודש.

איזו טרגדיה, עונש ואסון לכל עם ישראל. ואמנם כל עם ישראל היה בהלם, אבל התורה מזכירה רק את ההלם של אהרן – ״וידום אהרן״, ועבודת המשכן ממשיכה כרגיל. אהרן הכהן לא יכול לשבת שבעה, אין לו אפשרות להתאבל, הוא חייב להמשיך. ׳ההצגה׳ נמשכת כרגיל, העם ממשיך לחגוג את חנוכת המשכן, והסערות הגדולות בתוך הלבבות לא באות לידי ביטוי במקרא.

ריבונו של עולם תפר לנו את ימי השבעה בתפירה אישית שמתאימה למידותינו. ההתאבלות מעדנת ומרגיעה חלק מהכאב. המדרג מדויק – שבעה ימים לאבל הראשוני, ושלושים יום עד להשלמת התהליך, אבל לאהרן אין פריבילגיה כזאת. אהרן, שהיה אדם כל כך רגיש, בוודאי היה מתאים לו לבטא את הכאב בצורה של בכי ומספד. אבל – ״וידום אהרן״ כך היא מדרגתו של אהרן הכהן. זה מתאים לביטוי בצרפתית noblesse oblige – האצילות מחייבת. כוונת הביטוי היא שהתנהגות מסוימת שמתאימה להליכותיו של אדם ׳פשוט׳ לא מתאימה לעיתים לאדם מלכותי, לאציל. כך היה אהרון הכהן.

אני חושבת על האם הצדיקה, אלישבע, אשת אהרן, אחות נשיא שבט יהודה, שהיתה כל כך גאה בהם – היה זה יום שמחת ליבה כשהיא צופה בשני בניה בשיא תפארתם, בעבודת המשכן. משיא השמחה היא עוברת לשיא האבל, שהוא קשה מנשוא. כאב מפלח, מוות של שני בנים צדיקים ביום אחד, בנים שעדיין לא הספיקו לבנות את ביתם, ״ובנים לא היו להם״. העונש האלוקי לפעמים כואב מאוד וממש לא מובן, תכניות ענקיות לטווח ארוך נופלות ומתפרקות ברגע אחד, התפילה החשובה ״למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה״, לפעמים פשוט לא מתקבלת. כל אלו מקופלים בסיפור גדול של שכול.

אסיים בסיפור. לבעלי הייתה אחות שהוא לא הכיר. היא נפטרה בגיל שנתיים באופן פתאומי בראשית שנות ה-50. הפרוצדורות במדינה לא היו מסודרות, מיתת תינוקות הייתה נפוצה, ועד שחמי שהיה עם התינוקת בבית חולים, נסע לבשר לחמותי שהתינוקת החולה נפטרה וחזר לבית החולים – התברר שהחברא קדישא כבר הספיקה לקחת את הגופה הקטנה ולקבור אותה, והכאב היה גדול מנשוא. אפילו לקבור את הילדה לא אפשרו להם. אני חושבת שגם זה סוג של ״וידום״ בעל כורחם – אילמות שנכפתה עליהם, קבורת בתם שנמנעה מהם. והם היו אכן אנשים אציליים. יהי רצון שישמע ריבונו של עולם את תפילותינו ״למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה״.