לשלוח את לחמך למרחקים…

אני אוהבת שיחות נוסטלגיה. בגילי, זה מובן מאליו. ובמיוחד, כמה נאה ויאה לי לשהות בחברת מספרי סיפורים מקצועיים… כזאת היא חברתי הטובה.

'היא גמישה כמו קפיץ. מטפסת על עצים, משתחלת דרך סורגים, עיניה בורקות. ילדת פלא'. כך ספרה לי חברתי, ועיניה בורקות. 'זכיתי ללמד אותה בכתה ג' כשהתגוררנו בערד. היא הגיעה ארצה  עם אמה האלמנה ואחותה, לאחר שאביה נרצח באתיופיה. הם היו חסרי כל מבחינה חומרית, אבל עם המון ברק בעיניים. כך היא וכך אחותה'.

אני מיד מתחברת. גם אני הייתי שם. עולה חדשה. כולם זרים ומוזרים בעיניי, ואני – בעיניהם.

'היא היתה תלמידה מאתגרת, שובבה במיוחד, אחת שדאגה שארגיש טוב טוב שיש הצדקה למשכורת שקיבלתי'.

ואז היא נעצרת לרגע, מרוגשת, וממשיכה בקול רועד – 'ודעי, לך, חנה, שזאת האישה שהצילה אתמול את שלושת ילדיה מהטיל שנפל בבאר שבע. '

כמה מרגש…אותה זריזות, גמישות, תושייה, אותו ברק בעיניים הם הכלים שהביאו להצלת ארבע נפשות טהורות. תוך חצי דקה מהשמעת האזעקה, במחשכי הליל, היא משכה שלושה פעוטים ממיטותיהם וזינקה אתם לחדר הממ"ד, גוננה על פתיל חייהם, שניה לפני שנרעדו קירות ביתה והתנפצו כליל עד לשד עצמותיהן.

ריבונו של עולם דייק בהטמעת טבעה  ובציור נפשה התוסס של מירי טמאנו, כדי שתעמוד בניסיון קשה ביותר, ברבות הימים, ותוכל לו'!

מדהים… אותה ילדה שובבה, קפיצית, טום-בוי, היא הפכה לגיבורת אומה בזכות אותן תכונות שהיו טמונות בה בילדותה וחיכו להתגלות בכל תפארתם ברגע האמת.

כעת הבנתי מהי משמעות הפסוק 'שלח לחמך על פני המים'. ומה כוחה של מורה עם ראיית רוחק.

ומה כוחם של אימון ואמונה.