admin
השירות לאומי הוא לא צה"ל סוג ב'. הוא מציע לנערות מסגרת תורמת, בונה ומחנכת לאחריות, בלי סכנת פגיעה פיזיולוגית ובלי להסתכן בנזקים בטווח הקצר והארוך. ועוד לא דיברנו על הצד הרוחני וההלכתי.
בזכות שאול יהלום. כך הכול התחיל: סיימתי את לימודי התיכון בצייטלין בגיל שש עשרה וחצי, כאשר אני רק שנתיים בארץ, ולכן לא קיבלתי צו גיוס. כך לא נדרשתי להצהיר על דתיותי כפי שעושות בנות דתיות שמבקשות פטור מהצבא.
החלטתי ללכת לשירות לאומי, למרות שהיו לי לא מעט חברות שהתגייסו לצה"ל, ולמרות שהוריי לא הבינו על מה ולמה, וסברו שכדאי להמשיך בלימודים ובכך לתרום עוד שנה למדינה בתחום שבו אוכשר.
התקן שביקשתי בכפר הנוער כפר חסידים נתפס, ולכן שובצתי לשירות לאומי בקיבוץ שעלבים. כך החליט בשבילי בנחרצות שאול יהלום, אז מנכ"ל האגודה להתנדבות בעם. מתברר שבזכותו נפתח לי עולם שלא הכרתי, עולם של אנשי תורה ועבודה, עולם של לימוד תורה ושל בתים מוארים שהשכינה שורה בהם. שלי ושלנו – שלו הוא. השנה בשירות הלאומי הגביהה את השאיפות הרוחניות שלי וגם את השאיפות הכלליות, הרצון לחיות חיים של שליחות ושל כלל ישראל. המשכתי ללימודים ב'מכללה' וחיפשתי להינשא לבן תורה ולגור בהתיישבות ביהודה ושומרון.
אכן, שנת השירות הלאומי חשובה מאוד לעיצוב החיים הרוחניים, המשפחתיים והאישיים. ויש כמובן את התרומה הנפלאה לעם ישראל. זאת שנה שבה הלב פתוח ורוצה לעשות עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. פרט לעבודה שעשיתי בקיבוץ, התנדבתי גם בעיר רמלה, שם עזרתי לילדים ממשפחות במצוקה. לא אשכח את ההלם שאחז בי כשנכנסתי לבית שבו לא היה שולחן שאפשר להכין עליו שיעורים, אבל טלוויזיה הייתה. אין מה לומר, נתינה גוררת נתינה בכל שלב בחיים, ודווקא נתינה שהיא בחירית, במסגרת שאיננה חובה. בציבור שלנו יצר הנתינה הוא חיידק טורף שאינו יודע שובע. קשה לי לספור את הנשים הצעירות, בשנות הפריון, מהציבור שלנו שפונות אליי להתייעץ לגבי רצונן לתרום כליה. הבעל הרי תרם, אז למה ייגרע חלקן?
הנוסטלגיה מול הפרוגרס. היום יש נהירה מסוימת של בנות דתיות לשירות צבאי, אולי מתוך רצון להיות חלק מהמצווה הגדולה של הבנים שלנו, שעוזבים את ספסלי בית המדרש כדי להילחם את מלחמות ה'. כשבחור ירא שמיים לובש את המדים מתוך שליחות של קודש, אלו בגדי כהן גדול, אבל כשבחורה לובשת בגד לא לה, זה "לא ילבש" מפורש. למדים יש קסם שמעורר רגש לאומי ונוסטלגי. עוד מימי המחתרות, ההגנה והפלמ"ח, אז ניצבו נשים כתף אל כתף עם אחיהן לנשק, חדורות אמונה שהגנה על העם היא שליחות עליונה.
הדימוי הרומנטי של הלוחמת עטורת החיוך ושמש על פניה, עם הקוקו והסרפן והסטן על הכתף, נטוע עמוק בזיכרון הלאומי שלנו. כך גם דמויות מופת כמו חנה סנש, ולוחמות אלמוניות ששמרו על יישובים מבודדים תחת אש, מתוך אומץ, מסירות ונתינה גדולה. הדימוי הנוסטלגי של לוחמת גאה, שערה שזור בצמה והיא עומדת בשורה אחת עם חבריה הלוחמים, הפך לסמל לאומי. ואולם, בשלב מסוים במלחמת השחרור, אחרי כמה מקרים של פגיעה מכוונת של ערבים בלוחמות, יצאה הוראה גורפת בצה"ל ההולך ונבנה שנשים לא הולכות לקרב. ההוראה הזאת נשמרה עשרות שנים, עד לניצחון הפרוגרס בדור שלנו.
כשמקלפים את שכבת ההילה של השירות במדים, מתגלה מציאות מורכבת שיש להתבונן בה בעיניים מפוכחות ומקצועיות. את דנה, חיילת לוחמת, פגשתי במרפאתי לאחר ארבעה ניתוחים אורתופדיים עקב קרעים בברכיים ובקרסוליים. היא סיפרה לי, בעיניים עייפות, איך היא חלמה להיות לוחמת, ותיארה את התרסקות החלום: "לא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה בבוקר. אבל סירבתי לוותר, עד שהגוף כפה עליי לעצור".
כרופאת נשים שמלווה נערות רבות, דעתי המקצועית היא שהשירות הקרבי אינו מתאים לנשים. גוף האישה מותאם בראש ובראשונה להיריון ולידה, ואינו בנוי לעומסים כמו גוף הגבר. אגן האישה רחב יותר, זווית הברכיים חדה יותר, והפרופורציה בין מסת השריר למסת השומן שונה. מסת השריר הממוצעת של נשים נמוכה בכ־30 אחוזים מזו של גברים בגיל גיוס. כל אלה הופכים את מערכת התנועה הנשית לחשופה לפגיעות בלחצים גבוהים ובמאמצי נשיאה ממושכים. נשים נוטות לסבול יותר מקרעים ברצועות הברך, משברי מאמץ בעצמות השוק, ומכאבים במפרק הירך הנגרמים משחיקה מואצת של הסחוס.
פרט לכך, צפיפות העצם הנמוכה יחסית בנשים בגיל 18 עד 21 עלולה להביא לשברי דחיסה בחוליות עמוד השדרה. המערכת ההורמונלית רגישה מאוד לעקה פיזית ונפשית, ולעיתים קרובות נצפה שיבוש במחזוריות עקב סטרס ומאמץ קיצוני. מצב זה אינו גורם רק לפגיעה באיכות החיים, אלא גם לסיכון בריאותי לטווח ארוך, שכן הוא פוגע בצפיפות העצם העתידית, המושפעת מרמות האסטרוגן שהעצם חשופה אליה בגילים הצעירים, וזה מעלה את הסיכון לאוסטאופורוזיס בעתיד.
הסולם ליד הקיר. גם השרירים והגידים הנשיים אינם מגיבים כשל גברים לאימונים בעצימות גבוהה. עומסים לא מותאמים ומנשאים כבדים תורמים לשכיחות גבוהה של דלקות גידים כרוניות, קרעים בכתף וכאבי גב תחתון מתמשכים. מחקרים צה"ליים הראו כי נשים נזקקות לפינוי רפואי בשכיחות כפולה מגברים בזמן קורסי חי"ר עקב פציעות של מערכת התנועה, והנתון הזה אמור לעורר מחשבה. בשנים האחרונות תועדו יותר מקרים של פציעות באזור האגן אצל לוחמות, החל מחבלות בעצמות האגן עקב נפילות, וכלה בפגיעות רצפת אגן שעלולות לגרור ירידה באיכות החיים. נשיאת ציוד כבד, קפיצות, ריצות ממושכות ונפילות חוזרות, כל אלו עלולים להביא לנזקים עתידיים.
גם הנשים שלכאורה כשירות לסולם המאמץ הגברי אינן עומדות בדרישותיו בפועל, וצה"ל מעגל פינות כדי להציג תוצאה שתתאים לפרוגרס. זוכרים את הסולם הקטן שהוטמן ליד הקיר שאותו יש לעבור בקפיצה בבוחן חי"ר? הוא הועמד לשירותן של הבנות שבשום אופן לא יכלו לעבור את הקיר הזה בלעדיו. באיזו זכות צה"ל מקדם מהלכים שמסכנים את איכות הלחימה?
מדים לאשת כהן גדול. השירות הלאומי הוא לא צה"ל סוג ב'. השירות הלאומי מציע לנערות מסגרת תורמת, בונה ומחנכת לאחריות, בלי סכנת פגיעה פיזיולוגית. ועוד לא דיברנו על הצד הרוחני וההלכתי. בשירות לאומי ישנה הזדמנות לביטוי של עצמאות, מקצועיות ונתינה, בלי להסתכן בנזקים בטווח הקצר והארוך. לדעתי, חובה לאפשר לבנות בחירה מושכלת שמבוססת על ידע רפואי. אסור להשלות אותן שיש להן הזדמנות לשוויון מוחלט. שוויון אמיתי, כך אני סבורה, הוא לתת לכל בת את הזכות לדעת ולבחור. ופרט לכך נשאלת השאלה – האם אנחנו רוצות באמת להיות שוות? אנחנו שונות במהותנו, וטוב שכך.
ליבי מחסיר פעימה מהמראה שלך, חייל עטור זקן ארוך עד ברכיים ופאות באורך דומה, חן וחסד משוכים על מצחך. אמת מה נהדר מראה כהן. וכעת אני עסוקה בחיפוש מעצבת מוכשרת שתעצב מדים של אשת כהן גדול לבנות השירות הלאומי.