admin
יש אווירת סוף מסלול באוויר. אבא ממש נמצא שם. אני יותר מסופקת. אבא מזרז אותי להתחיל לנוע קצת. הוא מאיים שלא נשאר לי עוד הרבה זמן לנוח. תיכף יגיעו הימים בהם אחזור לפעילות כמו פעם- הרצאות, ישיבות, וועדות, קורסים, מרפאות? לגבי המרפאות, אני לא בטוחה. התרגלתי לייעוצים בנעלי בית עם כוס קפה, בלי נסיעות מתישות וחיפושי חנייה. כמה זמן אני מרוויחה.
אבל הלוואי ויכלתי לנצל את הזמן הזה לדברים שתכננתי. לצייר [סך הכול ציירתי 3 ציורים…], לנגינה, לכתיבת הביוגרפיה, שהיא ממש בחיתוליה.
ויש לי עוד כמה חלומות להגשים.
החלטתי שאני ממש רוצה לרכב על סוסים- דבר שלא זכיתי לו אף פעם. אביה היה אלוף הסוסים. גם אביטל רכבה על סוסים. ואבא, כמובן. אבל אני- תמיד הסתכלתי מרחוק. כעת- ממש מתחשק לי.
ואני רוצה לנגן על נבל. כן. למרות שלא נגעתי באורגנית כמעט בכלל בתשעת החדשים האחרונים, חוץ אולי ממוצאי שבתות וימי החנוכה. זה חלום ישן נושן. השאלה היא איפה נאכסן אותו כשנעבור לדירה קטנה יותר בישיבת שעלבים ביום מהימים ,או לבית דיור מוגן…
ויש עוד חלום. לטפח גינה. ללמוד קצת גינון. אלישיב מומחה בזה. אולי אתייעץ אתו.
ולכתוב את ספר הביוגרפיה. וספר הפרוזה.
אבל כל כך הרבה דברים מצפים לי בעידן שלאחר בחיסון.
נכדים נכדות. ילדים וילדות. חתנים וכלות. כולם חביבים ואהובים ולא חבוקים.
שבת משפחתית ענקית, אירוחי שבת, תפילה בעזרת הנשים, התוועדויות ומדרשות, הרצאות ועוד.
אני מתבוננת בנרות-
ריבונו של עולם ידייק את הרגע בו נצא מחושך לאור, מיגון לשמחה.
ועד אז- אני מתאפקת עוד קצת.