סתם יום של חול

תכננתי יום עמוס.

אבל ה' רצה אחרת.

הגרגורים והגניחות של המנוע הניעו אותי לקפוץ למוסך של הישוב, בזמן שהאיש נתן שיעור בכולל

של הישוב.

הדיאגנוזה- בעיה בבלמים. את לא נוסעת היום באוטו- פסק המוסכניק של המושב בנחרצות.

אז אני תקועה. מזיזה ומשנה תכניות.

יושבת בסבלנות על קו הטלפון להזמין את אלבר שיתקנו את האוטו. 6-7 דקות של האזנה למוזיקה

רועשת שמעבר לקו, ואז הפקידה מקבלת את הבקשה, ומעבירה הלאה, למישהו שיחליט אם לבוא היום. ואני בסבלנות מחכה ומסבירה שאין לי אוטו אחר ושאנחנו גרים בישוב ללא אוטובוסים ושהניידות שלי בגילי ובמצב ברכיי- לא משהו.

לבסוף, התיקון מאושר- עד שעה שש יגיעו. מה זה עוזר לי.

שוב מרימה טלפון, ממתינה 6-7 דקות כשברקע אותה מוזיקה רועשת, מבקשת ומסבירה ומוסיפה

שאני רופאה [זה מיד נוגע…וזאת גם האמת…] ובסוף  היא מגיעה ולוקחת את האוטו לתיקון. בלי רכב תחליפי. והשד יודע מתי יחזור אלינו הברנש.

אז יש לי יום של סתלבט. אני בבית. אין מרפאה. אין מטופלות שיושבות וממתינות ומביטות בשעון כי

אני מאריכה מידי [מה לעשות שבדיוק עכשיו היא החליטה לשתף בבעיה האמתית שלשמה הגיעה,

אחרי חצי שעה של שיחה?]

ואני רואה את הישוב לאור היום. ואני מפטפטת עם משה שהגיח ועם שלומית.

ויש לי זמן לחכות על הקו.

ואני מפטפטת עם חברות ושואלת לשלום חולים ומתפללת עליהם. ומאריכה בתפילה. ולא ממהרת לשום מקום.

כמה כיף זה. 40 שנה לא זכיתי לזה, חוץ מחופשות לידה- שאז הייתי עסוקה פול טיים בתוך הבית. ואחרי טלפון רגוע אחד או שניים, היא הגיעה עם הברנש מתוקן. הבלמים חדשים ומבריקים. ואני מחמיאה לה וכותבת מכתב נחת לאלבר השכרות רכב, והפקידה מהמוסך שולחת לי שאלות רפואיות על עצמה, ועל אחיותיה, ועל אמה.ואני משיבה בנחת. יש לי המון זמן.

והכל בזכות הבלמים.