עזה מאז ולתמיד

כרם שלום, אווירת מלחמה. את קיבוץ כרם שלום אני מכירה מימים ימימה. בימי הגירוש מגוש קטיף שירת בני תחת פיקודו של אלירז פרץ, ה' ייקום דמו, באזור ציר פילדלפי. הוא סיפר לי שהוא משרת בקיבוץ כרם שלום, קיבוץ פסטורלי רחוק מכל רחש וסכנה. לא היו אז רשתות חברתיות, ואני קניתי את הסיפור. אבל אז באו ימי הגירוש הארורים והחיילים שם, ובהם גם בני, כאבו את הנסיגה מציר פילדלפי, נסיגה של שפלות לאומית. אגב, הדגל שהונף אז בציר פילדלפי נמצא אצלו עד היום.

והנה, לאחר ח"י שנים של התחזקות והתחמשות של השפלים שבבריאה ואנחנו רדומים ושאננים, נצבע כרם שלום באדום בוהק, עת הפך לזירת דמים. כעת מעבר כרם שלום עולה לכותרות והארץ רועשת בשאלת חסימת הסיוע ה"הומינטרי" שעובר לחמאס. ברור שחייבים להכניע את חמאס, והדרך הטובה ביותר היא למנוע מהם את הסיוע הזה, שמאפשר את הישרדותם. יש רבנים הסוברים שמדובר בפיקוח נפש לאומי, ולכן מותר ואף חובה לעמוד שם גם בשבתות, למרות כבודה וחשיבותה הנשגבה של השבת. לעומתם יש רבנים הטוענים שזה אסור. מדובר בהערכת מצב שונה ולכן הפסיקה שונה, כי ברור שפיקוח נפש דוחה שבת.

הדיונים ההלכתיים סביב פיקוח נפש וריבונות והתיישבות היו קיימים גם לפני ימי הגירוש מגוש קטיף. גם אז כיכבה השבת בשו"תים בנושאים הקשורים למציאות הארץ־ישראלית. בימי שהותנו בנצרים היו דיונים על הליכה רגלית של תושבי היישוב בשיירה לכיוון הים של עזה בשבתות, כדי להפגין ריבונות. כמובן שזה הצריך ליווי של חיילים, ולכן עלו שאלות הלכתיות. המחלוקות הסוערות בנושא הזה הגיעו עד לב השמיים, בין השאר בין גיסי הרב חננאל קטן ובין בעלי הרב יואל קטן. למעשה, היו גם היו שיירות וליוו אותן חיילים. ולמרות מסירות הנפש של השבת, שהקריבה את מנוחתה על מזבח יישוב ארץ ישראל, גוש קטיף נמסר לנחותים שבאדם.

עקירה גרועה לבריאות. בין הגיבורים הגדולים שלנו נמצאים המפונים מהעוטף, משדרות ומהדרום, ומהצפון הרחוק. גם ביישוב שלנו יש כמה משפחות חסרות דיור מתוקות שנחתו אצל הוריהן. אומנם המדינה עוטפת אותם בכול מכול כול, אבל להיות נע ונד מחוץ לביתך, בלי מטבח, בלי פרטיות עם ילדים מתבגרים, בלי גישה למקומות לימוד ועבודה, זה משפיע לרעה על הבריאות, גם לטווח הרחוק. מחקר שנכתב בין השאר על ידי ד"ר סודי נמיר, שבעצמו גורש מביתו בנווה דקלים, אשר פורסם בכתב העת 'הרפואה' של ההסתדרות הרפואית, הראה שבקרב הגברים מפוני גוש קטיף נמצאה נטייה מוגברת לסוכרת סוג 2, להשמנה וליתר לחץ דם בהשוואה לאוכלוסייה הישראלית הכללית ובהשוואה לעצמם טרם הגירוש. המחקר הקיף אוכלוסיית מפונים של כשלושת אלפים איש, והשוותה את בריאותם לפני הגירוש, בשנת 2004, לבריאותם בשנים 2010-2007, לאחר הגירוש.

ההידרדרות הבריאותית הופיעה בעיקר בקרב גברים בני 54-45, והחוקרים קשרו בין תופעות אלו ובין שכיחות היתר של אבטלה שגררה איתה מצבי דיכאון וחרדה וחוסר בפעילות גופנית, שהרי חלק ניכר מהגברים עבדו בחקלאות טרם הגירוש וזה ניטל מהם. המגורשים חוו פגיעה קשה בדימוי העצמי כאשר נושלו ממעמדם כמתיישבים חלוציים ועצמאים כלכלית וקיבלו מעמד של עקורים, זנוחים ותלותיים. זה פגע אומנם בכולם, אך בעיקר באגו הגברי של הגברים, והתוצאות בהתאם.

תפילה מרפאת. מה כן נמצא כמשפר בריאות לגברים דתיים? בכתב העת 'הרפואה' התפרסם עוד מאמר המצביע על כך שהליכה לבית הכנסת והשתתפות בתפילות, במיוחד אצל אנשים מעל גיל חמישים, משפרות את הבריאות. במחקר נבדקו יותר מאלף ישראלים מעל גיל 50. נמצא כי השתתפות בתפילות במניין הייתה גורם מנבא מובהק לשיפור במצב הבריאותי הכללי, עם ירידה בשכיחות של מחלות לב, קוצר נשימה, הפרעות בשינה ונפילות. ואם נאמר שהאינטראקציה החברתית במסגרת קהילת בית הכנסת היא המגינה מפני תחלואה, החוקרים ניסו לקשור בין קשרים חברתיים ובין התופעה לאו דווקא במסגרת ההליכה לבית הכנסת. נמצא שבית הכנסת הוא גורם מגן מפני מחלות בקרב יהודים מבוגרים באופן עצמוני, וזאת בלי לדבר על השפעת התפילה על התחלואה. מחקר נוסף שבוצע באוניברסיטת תל אביב הצביע על כך שתפילות מפחיתות את הסיכון ללקות באלצהיימר.

יש ספרות מחקרית גם בנושא השפעת הגירוש מגוש קטיף על היריון של נשים בדרום, שסבלו מהטילים שהגיעו בעקבות הגירוש. במחקר שנערך מטעם המחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין ירי הטילים מעזה ושלל האזעקות ובין היארעות גבוהה של הפלות עצמוניות אצל נשים משדרות. קבוצת הביקורת הייתה נשים הרות בקריית גת, שמחוץ לתחום הירי והאזעקות. לכל יולדת חושב מספר האזעקות שנחשפה אליהן במשך שישה חודשים. נמצא סיכון של פי 1.6 להפלות עצמוניות בנשות שדרות, והיה קשר ישיר בין מספר האזעקות ובין אחוז ההפלות. מה המנגנון הפיזיולוגי הגורם לכך? ייתכן שהדחק הנפשי שחשה האישה ההרה בעקבות הגירוש השפיע על התפקוד השלייתי ועל זרימת הדם לרחם. כנראה שהעוברים במעי אמם גם הם הזדהו עם הכאב.

זקנים וזקנות ברחובות גוש קטיף. הגירוש מגוש קטיף היה מגה־גירוש. הוא כלל עקירה לתמיד מהקהילה, מהאדמה, מהבית, מבית הכנסת, ממוסדות הלימוד, מהמקוואות ומחיי הקהילה. ואילו המפונים של היום אינם מגורשים, חס ושלום, והם יחזרו בקרוב בעזרת ה' לבתיהם, וחלקם יקומו מעפר ויבנו בתים יפים עוד יותר וייטעו כרמים וגידולים טובים עוד יותר ממה שהצליחו הנמוכים שבבריאה להכתים בצבע אדום. אבל עדיין, כאשר אדם נדרש מהרגע לרגע להיעקר מסביבתו, הוא מרגיש כמו פרח תלוש ועלול לשלם על כך מחיר בריאותי וגם נפשי. ולעיתים דווקא להפך, אחת מחברותיי סיפרה שאימה פונתה מכפר מימון למלון בירושלים. תוך כדי השהות במלון, התאפשר לה לבצע בדיקה שהתקשתה לבצע בשירותי הבריאות בדרום. והנה נמצא שהיא זקוקה לטיפול דחוף, וכך נשלחה לבית חולים ירושלמי וחייה ניצלו. הכול מדויק.

והנה זה בא, החזרה לשם. הכנס רב המשתתפים שנערך לפני שלושה שבועות הוא רק ההתחלה. יש הנבהלים מצעדים מהירים מדי שאין לגביהם קונצנזוס. אני לא מספיק מומחית, אבל החזון קיים והרצון בוער והשכל הישר אומר שהצעד הנכון הוא לחדש את ההתיישבות בארץ עזובה. עוד תראו, עוד תראו כמה טוב יהיה. בעזרת ה' עוד תחזורנה שיירות של ילדים וילדות, זקנים וזקנות, משחקים ברחובותיה של העיר עזה, עיר ואם בישראל.