על הכיריים 

על הכיריים  מבעבעים סירים בשלל גדלים וצורות, כולם אגודה אחת , בדיוק כמו האתרוג,

והם יביאו על ערפיליהם, את שמחת החג לבית משפחת קטן, שהרי אין שמחה אלא בבשר.

ירקות חתוכים בל צבעי הקשת, מחכים להצטרף למסיבה.

אדים כסופים ,צלולים, מבעבעים, כענני השמיים לרוב, מרחפים בחללו של מקום. ..

האבוקדו והקישוא- פשטו גלימותיהם הירקרקות-ולבשו שמלה קטיפתית, צהבהבה- , מרקדים במערבולת זהובה, רטובה, ומרעננת, מצמיחה. שמנמנים ונמוכים הן, והריקוד שלהם זורם במעגליות רכה עם שאר החבורה.

העגבנייה הגינגית, מלאת חן ושובבות, לחייה אדמדמות. חמימת מזג ואנרגטית. היא רוקדת הורה במעגל עם הקיווי, לבוש הוא חליפה ירוקה הובקת, אותו הוא פושט, לטובת חולצת טריננג בצבע מנטה.  אף הוא ניחן במתיקות עסיסית, גופו התמיר והגמיש משתלב בקלילות בריקוד, צעדיהם מתואמים.

והנה הבצל, עטוף חליפת שכבות זהובה, עוד אפודה, ועוד. על כפו יביא  לקערה בליל של דמעה וגעגוע.

והחציל-, צבעו ארגמן,  כולו אומר מלוכה, אצילות ומסתורין. חליפה מבריקה סגלגלה עוטפת את גופו המתעגל. לא מתאים לו לרקוד. הוא פותח בסימפוניה, בסקסופון הישן והאהוב שלו. והמנגינה מתנגנת לה.

הלימון- על התאורה… לו טפטפת של אור  זהוב, ולו ריח של גן חורפי , צהבהב, ורטוב

הצנונית, הסלרי והשמיר- פורשים שכמיה סרוגה דקה, בוהקים בטריותם, משתלבים מערבולות הגועשות, רוקדים במעגל החיצוני.

והחמוציות יוצרות מעטפת אדמונית, כשושנה בין החוחים-הן.

ולהבות של צליל ותנועה ושיכרות חושים עולות מעלה מעלה…נבלעות בתוך האדים המבעבעים..

והנה, נשמעת קול מורעב מחלל הסלון- 'אמא,  הפשטידה. חלבית?..'

אך אני על בבצל -שוזרת בתוכו נוצות- כמנהג ישן נושן של יוצאי פרנקפורט. אני תולה את הבצל ולוחשת תפילה חרישית- 'בצל כנפיך יחסיון'.

אמן, כן יהי רצון.