פרשת פנחס

אנחנו מכירים את המושג של ברית כהסכם היכרות בין שני צדדים. אבל בפרשתנו, ריבונו של עולם כורת ברית דו-צדדית עם פנחס, יורש העזר של הכהונה הגדולה, באופן חד-צדדי, כאשר הכותרת של ההסכם היא “שלום״. ומה כולל השלום הזה? “ברית כהונת עולם״, דהיינו שלדורות עולם, הכהנים הגדולים יהיו דווקא מצאצאיו של פנחס. ופה יש לשאול: מה הקשר בין הריגת הפושע, ובין ההבטחה לכהונה גדולה, ובין “ברית שלום״? כל אחד משלושת הגורמים האלו הוא אכן בעל חשיבות גדולה, אבל שלושת הגורמים הללו לא מסתדרים כלל יחד.

התשובה נמצאת בסוף ספר מלאכי. הנביא אומר על שבט הכוהנים כך: “בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…״ הכוהנים בכלל, ובראשם הכוהנים הגדולים, נושאים על כתפיהם את ברית השלום, והתפקיד שלהם הוא ללכת בדרך של שלום. כאשר הם מנהיגים רוחנית את עם ישראל בדרך של שלום ומישור– הם מקבלים מריבונו של עולם שחתם על הברית הזו הבטחה לחיים של שלום. דווקא מי שיודע בשעה יוצאת מן הכלל לעזוב את דרך השלום ולאחוז בחרב ולהרוג את הרשע – הוא זה שבחיי היומיום עתיד לחבר את החיים ואת השלום לאורח חיים בריא ושלם ולהיות בו דוגמה לכל עם ישראל. יש פה נשיאת ההפכים. החיים שלנו מלאים באירועים שמכריחים אותנו להיאבק, להילחם, להתעקש, לפעמים בצדק. מה שחשוב הוא לזכור שזה היוצא מן הכלל, לא הכלל. דרך המלך של היהדות היא חיים ושלום. כך מסתיימת כל יום תפילת העמידה – “וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום״. השלום הוא כלי מחזיק ברכה, והוא מחזיק את המאבקים, והמריבות הם פרטים בתוכו. זו הדרך שקיבל פנחס ולימד אותה לכל ישראל. נשיאת ההפכים הזאת היא לימוד גדול עבורנו, כימים ההם בזמן הזה.