פתח הבית

בפרשת בוא בציווי על פסח מצרים נצטוו אבותינו לשמור את דם שחיטת קרבן הפסח בכלי, 'סף', ואח"כ לקחת מן הדם אשר בסף ולתת ממנו מעט על שתי המזוזות ועל המשקוף של הבית, כך הכניסה לבית כאילו מוקפת מדם קרבן הפסח, וכך לא יבוא המשחית לנגוף את יושבי הבית. וכמובן הבן שואל מה זאת, וכי הקב"ה צריך סיוע מלמטה כדי להבחין איזהו בית יהודי ואיזהו בית של גוי? ועוד, רוב היהודים גר בנפרד מהמצרים בגושן, מדוע בשכונת היהודים בארץ גושן גם כן צריך לקיים את הציווי הזה?

 ואמרו חכמים שזו מצוה שציווה ה' על בני ישראל כדי שהם יזכרו למצוות לפני יציאת מצרים, הרי תרי"ג מצוות הם עדיין לא הצטוו, ולכן ביקש מהם ה' לבקר ולבדוק את הטלה לקרבן זמן רב הרבה יותר מאשר דרוש כדי לבדוק שאין בטלה הקטן שום מום – הכל משום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות לפני הנס הגדול של יציאת מצרים.

פסח מצרים הוא כעין קרבן הפסח שיקריבו בני ישראל לדורות, אבל אין כאן מזבח, ואין קרבן בלי מזבח! אלא שהחלק העיקרי של עבודת הקרבת הקרבן היא זריקת הדם על קרנות המזבח ויסודותיו, ובפסח מצרים ה'מזבח' היה הבית היהודי. זריקת הדם על הכניסה לבית היא מעין זריקת הדם על המזבח. כאשר אין בית המקדש קיים אומרים חז"ל ששולחנו של האדם הוא כעין מזבח, לכן נוהגים שלא לשבת על שולחן האכילה.

 כל הבית היהודי הוא מזבח אחד גדול של עבודת ה', ולכן בשעה שאין מזבח הבית היהודי הוא התחליף, בליל הסדר של פסח מצרים מדובר על זריקת הדם שמקיפה את הכניסה לבית, ובכל השנה השולחן שבו אנו אוכלים שהוא כעין מזבח.

אין ספק שחז"ל כאשר קבעו את מצוות הדלקת נר חנוכה חשבו גם כן על נתינת הדם על המזוזות ועל המשקוף ביציאת מצרים. עיקר המצוה של 'נר איש וביתו' היא כלפי חוץ, ומעיקר הדין יש להניח את הנר בפתח ביתו מבחוץ, בחלל הפתח, בדיוק באותו מקום – בין המזוזות למשקוף.

הכניסה לבית היהודי היא המקום שבו יש להזכיר את הניסים הגדולים שעשה ה' לישראל, תזכורת שמכוונת גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. הבית היהודי הוא המעון של השכינה בעולם, 'זכו שכינה ביניהם', וכידוע זה בא לידי ביטוי אצל מי שזוכה לכך.

חז"ל לקחו ללא ספק את הרעיון הזה מפסח מצרים והביאו אותו לנרות החנוכה, וקבעו באותו מקום את התזכורת העיקרית לנס גם פנימה וגם החוצה.