רווקות באור הזרקורים

דייט הוא כמו טסט. את רישיון הנהיגה קיבלתי לאחר שעברתי שלושה טסטים. הניסיון הראשון היה בהרצליה, כשלמדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב, לפני נישואיי. עוד לא הספקתי לצאת מהחנייה, וכבר הניח הבוחן הקשוח את ידו על ההגה וכיבה את מנוע המכונית בדרמטיות. מה קרה? מתברר שלא הסתכלתי במראה לפני היציאה לכביש ומשאית חלפה לידי. כישלון מוחץ כבר בטסט הראשון. היציאה לדייטים דומה קצת ליציאה לטסטים. לא כל אחד ואחת זוכים למצוא את בן הזוג הנבחר בהזדמנות הראשונה, וזה בכלל לא קשור לאיכות הזוגיות שיקימו אחר כך. הנהגים הכי טובים הם אלו שנכשלו שוב ושוב בטסטים, בהם גם גאונים מפורסמים. ומצד שני, חבל להיכשל בלי סיבה. צריך להתכונן לדייט ולהשתדל שהדייט הזה יצליח, להיות אופטימי, לישון טוב בלילה שלפני כן, ואם לא הצליח – ננסה שוב בדייט הבא. זה קשה וצריך המון אמונה.

כתר לראשך. לפני כמה שנים פנתה אליי אשירה לנדאו עם רעיון של כתיבת ספר תורה לרווקות. המיזם נולד מתוך התמודדות עם הרווקות, מתוך תפילה וכמיהה עמוקה, ובתפילות לזיווג לכל מבקשי הזוגיות. מתוך התחושות הכואבות והכמיהה הגדולה לבית, החליטה אשירה ביום ההולדת שלה לכתוב ספר תורה לזכות כל מבקשי הזוגיות. מילות השיר "כתר" שכתב אחיה, ביני לנדאו, הפכו לסמל הפרויקט: "יחד כולן יהיו לך כתר לראשך". בשיר משולבים פסוקים ממגילת איכה המספרים על הבית שעוד לא נבנה, ועל האמונה הגדולה שכל התפילות, הדמעות והזכויות שמורות בבית גנזי המלך ויהיו לכתר לראשינו. אשירה חיפשה מקום שזקוק לספר התורה המיוחד הזה, שיהיה לו לבית. התלהבתי מהרעיון, ותכננו להפקיד אותו בישיבת בית אורות. ואז הגיעה המלחמה והרעיון נדחה.

בינתיים הוקם 'מאהל הגבורה' של משפחות הנופלים, ואשירה החליטה שזה המקום הכי מתאים להכנסת ספר התורה הזה. לאחרונה התקיים ברוב עם הטקס המרשים שעליו חלמה במשך שנים רבות, וספר התורה הוכנס לאוהל. את אמה המיילדת של אשירה אני מכירה מזה שנים מעבודה משותפת בחדר הלידה בשערי צדק, ובירכתי אותה על היוזמה ועל הילדה המדהימה שהיא זכתה לגדל.

הומור בדרך לזיווג הבא. לפני כמה שנים החלטתי ללמוד משחק. בכל יום שני הייתי שמה פעמיי לאכסנייה הקטנה של תיאטרון אספקלריא, שהייתה אז בגבעת שאול, בסמוך למרפאתי ברחוב בית הדפוס. אני אוהבת משחק, אבל הניסיון ללמוד שם נחל כישלון חרוץ. התבקשתי להגיע בזמן ולהקפיד על הכנת שיעורי בית, אבל לא הייתה לי פניות נפשית להיות תלמידה ממושמעת ולעמול מעבר לשעות הלימוד. לימודי הרפואה שסיימתי מזמן כבר גדשו אצלי את הסאה. אז עזבתי את לימודי המשחק לאחר זמן קצר. אבל קשר חם ופינה חמה בלב נשארו לי לתיאטרון המיוחד הזה, וצפיתי בהצגות שהעלו חברותיי שהצליחו להתמיד במשימות. והנה, לאחרונה קיבלתי הזמנת כבוד להשתתפות בהצגה חשובה שעוסקת בנושא הכי קרוב לליבי – חיפוש הזוגיות. אחרי כמה וכמה בלת"מים הצלחתי למצוא תאריך שהתאים לי, ויצאתי לדרך בליווי של חיה ממן, המאמנת האגדית שהיא גם שכנה.

ההצגה 'דירת רווקות' היא מעין העתק־הדבק מחייהן של השחקניות המוכשרות, שהתגוררו בדירה יחד והציעו לספר את הסיפור שלהן. כך נולדה ההצגה המצחיקה והמחכימה הזאת, המשלבת סוגיות עמוקות ומהותיות בחייהם של רווקים ורווקות בישראל. "ההומור הוא הדרך שלנו לחשוף לקהל את המציאות", אומרות השחקניות, "ולשלוח אותו הביתה קשוב יותר לעצמו, מבין יותר את קרוביו, ואולי גם מסוגל יותר לזווג את הזיווג הבא".

כשאמא מגיעה לדירת רווקות. ולעלילה: הדר, הודיה ושיר הן שלוש רווקות דתיות שגרות בדירה ירושלמית ומחפשות זוגיות – אבל גם מצליחות להתמלא מדברים שמשמחים אותן. בתוך השיח עולות סוגיות הקשורות לדימוי גוף, לדינמיקה עם הסביבה בתקופת הדייטים, לחברות אמת ולבניית זוגיות נכונה. הן תומכות זו בזו ובסך הכול עושות חיים. ואז מגיע האירוע המכונן. אמא של הדר היא דמות גרוטסקית מוקצנת ומאוד מצחיקה, אישה אובססיבית חסרת שקט ו"לחוצת חתונה", שרואה בבתה מושא לנחת הורי ולאספקת נכדים, ולא משלימה עם הרצון של בתה להתנהל בקצב ובסגנון משלה. היא מתנחלת בדירת הרווקות כאורחת לא קרואה ולא רצויה, ומצליחה להחריב כל חלקה טובה של רוגע, חברות ואופטימיות. בין לבין מביאות הרווקות סיפורים על הדייטים ההזויים שלהן, שכולם לקוחים מהמציאות. כן, מתברר שגם כאן המציאות עולה על כל דמיון.

במהלך ההצגה התכווצתי בכיסא כמה פעמים. האם מצאתי שם את עצמי? הרי המסרים העיקריים של ההצגה הופנו להורים, והדהדו את הטעויות שאנחנו עושים. כשבחורה עוברת מסע של חיפושים כואבים שמערערים לה את הביטחון, הדבר האחרון שהיא צריכה לידה הוא אמא לחוצה, דאוגה או מיואשת. אנחנו מצידנו רוצים לחסוך מילדינו כאב, ומוכנים לעשות הכול כדי שהטוב כבר יקרה, אבל לפעמים הרצון שלנו מהווה דווקא חסם ומכשול. זה קורה כאשר אנחנו לא מצליחים לשחרר את חבל הטבור ולאפשר להם לעבור את מסלול חייהם, עם הרצונות והמאוויים שלהם, בקצב שלהם ובצורה המתאימה להם.

שוקולד כבר לא מספיק. אין ספק שקשה לראות את ילדינו סובלים כאשר ידינו קשורות ואין לנו אפשרות לעזור. כשהילדה הייתה קטנה והגיעה עם דמעות לזרועות אמה כי החברה העליבה אותה, חיבוק וקוביית שוקולד החזירו לה את החיוך ואת השמחה. כל כך קל לפייס ולשמח את ילדינו כשהם קטנים. אבל כשהם מתבגרים האתגר הרבה יותר מורכב, וכמה זה מתסכל. כהורים אנחנו רוצים לנחם ולחזק, אבל לא ממש מוצאים את הדרך אל ליבם. עם כל הצחוק שההצגה מעלה על פנינו, צריך להודות שמסע מבקשי הזוגיות מפגיש את ההורים עם עוצמות של כאב, דאגה וחוסר אונים. וכמו שכותבת שירת מלאך על ההצגה: "היכולת להרגיש קרבה ולהמעיט בשיפוטיות משפיעה על היחסים בין הורים לילדיהם מבקשי הזוגיות ומאפשרת לתמוך בהם, ומצד שני להחזיק תקווה גם כשהמציאות של הרווקה נראית מדאיגה".

חגי לובר, מנהל תיאטרון אספקלריא, מסכם בדברים שהוא כותב על ההצגה: "חשוב שנפנים באמת ובתמים שהכול בעתו ובזמנו, ונקווה שאם השקינו אותם במספיק אהבה, הם יפרחו בזמן שלהם במלוא תפארתם".