שלג על עירי

אני גדלתי ב'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות', בעיר ניו-יורק, עיר בה שלג הוא חלק אינטגרלי מהוואי החורף. לכל אחד מאחי ואחיותיי  [שמונה במספר], היו חליפות מיוחדות, וכובעים מיוחדים לצורך ההשתעשעות בשלג. הלכנו לבית ספר כרגיל, כאשר מפלסות הענק פינו לנו את הדרך, שורות שורות  ואחר הצהריים חזרנו הביתה התעטפנו כראוי, ויצאנו ישר לבנות בובות שלג, ולזרוק כדורי שלג זו על זו.. אהה…היו ימים…

אך גם בארץ הקודש, היה חורף אחד ומיוחד מושלג מאד, שדווקא מעלה בי זיכרונות מתוקים.  ומעשה שהיה – כך היה: בפורים של שנת תש"ם אירח אותי בעלי-לעתיד במסיבת הפורים של ישיבת הר-עציון. מזג האוויר היה חורפי, אך איש לא חלם שתתחיל סופת שלגים, והסערה תתגבר, ופתיתי השלג  הפכו לגושי קרח, והכביש נחסם, ואני נשארתי נצורה באלון שבות (ארוסי היה בטוח שתכננתי את הכול בכוחותיי המאגיים, ואני כמובן לא הכחשתי…). וזה היה דווקא מאוד נחמד. התארחתי בביתה של חברתי הרבנית מדן (שבעלה היה אז ר"מ והיום הוא ראש הישיבה), ופטפטנו עד השעות הקטנות של הלילה, עד שהרב בא 'לחלץ' את אשתו ממני כדי שתלך לישון…

ובערב זה, בז' באדר, התקיימו האירוסין בביתי ברמת אביב.

היו ימים

שלג על עירי, כל הלילה נח.

אל הישיבה אהובי הלך.

שלג על עירי, והלילה קר.

ואת אהובי כבר אראה מחר

שלג על עירי, נח כמו טלית.

ברוך שזכינו- מבראשית עד אחרית.