תחושת בטן

מחקרים חדשים מוכיחים כי הקשר ההדוק בין האם לילדיה מתחיל כבר בהיריון.

לאחרונה קראתי מאמר מאיר ממש, שהרחיב את המבט שלי על המתרחש בין כותלי ביתנו הקט. נכתב שם שלכל אחד מאיתנו יש סוגים שונים של אמצעי קלט, שמשתקפים בהתאם בסגנוני התבטאות שונים. לדוגמה, אדם עם מערכת ייצוג שבמרכזה חוש הראייה יאמר "מנקודת המבט שלי", "אני רואה עין בעין" וכדומה. ואילו אדם עם מערכת ייצוג שמיעתית יאמר "זה מצלצל לי מוכר", "אני שומע מה שאתה אומר" ועוד. ואדם עם מערכת ייצוג שבמרכזה חוש הטעם יתבטא כך: "שמעתי סיפור עסיסי ומתוק", "קשה לי לבלוע את הדברים", או "יש לזה טעם גן עדן".

ואילו נשות נוגה, ושפחתכן הנאמנה בראשן, פועלות על פי מערכת ייצוג תחושתית. וכך – "אני מרגישה את זה", "מתהפכת לי הבטן מהדברים שאמרת", או "אולי תשים את עצמך בנעליים שלי"… כך אנחנו חושבות, וכך אנחנו גם פועלות.

מן המפורסמות הוא שאישה מצליחה בהינד עפעף להתבונן על אדם ולעשות לו שיקוף רגשי. היא מודעת לפרטים שהעין קולטת או האוזן שומעת, והיא חושבת בתמונות או בקולות או בתחושות בטן, ולא רק בראש. והיא זו שעם חושיה וכוחותיה המיוחדים נותנת כוח לנפשות חדשות לצמוח מתוכה. לא מדובר דווקא על הצמחה עד גיל מסוים. לכל אורך שרשרת היצירה – מההפריה דרך הינקות ועד לבגרות, ואפילו כאשר הילד שלה הוא חייל שנמצא בשדה הקרב, נפש האם מטביעה את חותמה על נפש ילדהּ.

אוי, כמה אחריות זה להיות אמא! ככל שמתרבות הסדנאות בנושא גודשים אותי ייסורי מצפון: למה לא דאגתי מראש להירשם לקורס רציני, ולסיים אותו עם תעודה מפוארת המסמיכה אותי לתואר הנפלא ביותר בעולם – אמא. במקום זה יצאתי לשטח בוּרה, בלי כל השכלה מוקדמת, מגששת באפילה בניסוי ותעייה… תארים אקדמיים אספתי למכביר, ואילו את לימודי הליבה, ליבת החיים, פשוט זנחתי. אז אנסה לפחות ללקט לנשות הדור הצעיר מספר תובנות מתוך המאמרים הבאים, שמדברים בעד עצמם:

דיכאון לפני טיפולי הפריה מוריד את מספר לידות החי. חוקרים בדקו האם דיכאון טרם תחילת טיפולי פריון משפיע על מספר מחזורי הטיפול ומספר לידות החי. המחקר כלל 43 אלף מטופלות בדנמרק שעברו טיפולי הפריה, ונמצאו נתוני הלידה והאבחנות של דיכאון אצלן מרישומים רפואיים מתאימים. נמצא כי נשים עם אבחנה של דיכאון לפני הטיפול עברו פחות מחזורי IVF, ומספר לידות החי שלהן היה נמוך יותר.

מתח פסיכולוגי של האם במהלך ההיריון משפיע גם על גידולו של העובר. במחקר שבוצע לאחרונה בארה"ב נעשה ניסיון לכמת את ההשפעה של מתח פסיכו-סוציאלי של האם ההרה על אורך הטלומר (חלק מהכרומוזום) של העובר – דבר שקשור לחיזוי התפתחות של מחלות ותמותה ביחס לגילו של האדם. נבדקו כמה עשרות נשים ועובריהן על ידי מדידת תאי דם פריפריים בדם הטבורי, ונמצא קשר לינארי ישיר בין התפתחות העובר לבין מתח האם במהלך ההיריון. מסקנת המחקר היא שמתח פסיכולוגי בהיריון עלול להיות גורם מעצב במערכת הביולוגית של הטלומר, ועובדה זאת מתבטאת בדם הטבורי כבר בשעת הלידה.

במסגרת מחקר שבוצע במחלקת יולדות בבית חולים רמב"ם, בוצעו ראיונות עומק עם נשים שהרו וילדו בתקופה של הפגזות ומתח ביטחוני, על מנת לבדוק את השפעת המלחמה על מהלך ההיריון והלידה. תוצאות המחקר הצביעו על קשיים ביצירת התקשורת הראשונית בין האם לתינוק, ובהמשך גם על קשיים בהנקה ובאינטראקציה עם התינוק, כנראה בעקבות רמות המתח הגבוהות שנשים אלה סבלו מהן בתקופת הלידה. מסקנת המחקר היא שכדאי למצוא פתרונות מערכתיים להפחתת הדחק של היולדת גם במצבי חירום, כדי למנוע נזקים התפתחותיים עתידיים משמעותיים של התינוקות. כצעד ראשון נבנה בבית החולים רמב"ם בחיפה חדר לידה תת-קרקעי לקליטת יולדות תחת אש.

ולסיום, מחקר שנערך לאחרונה בדק 140 משפחות מהעיר שדרות בשני פרקי זמן שונים. הוא התמקד בבדיקת מצוקה פוסט-טראומטית וקשיי התנהגות של ילדים והוריהם, בעקבות ירי הטילים על העיר במשך תקופה ארוכה. במחקר נבדקה השפעת המצב הביטחוני על מצוקת האם והתמודדותה הרגשית, והשפעתו על התנהגות הילד. נמצא כי גורם מכריע בהתנהגות הילד הוא מידת הוויסות הרגשי של האם, דהיינו היכולת להגביר או להפחית את הממד הרגשי ולהתאים את התגובות לכך. ויסות רגשי אצל האם החשופה לירי טילים יתבטא בהתנהגות מאופקת מול ילדיה, ומאידך ביכולת לבטא כאב וקושי בצורה מותאמת וסבירה. אצל הילד המווּסת רגשית תופיע יכולת להירגעות מהירה.

 החולה הלא-מדומה

בעלי אוהב להתרפק על ילדותו המאושרת, כאשר נושא הלימודים לא עמד אז בראש מעייניו ופעמים רבות שיחק את תפקיד החולה כדי להישאר בבית. כשהמצב היה ממש חמור, חמותי היקרה הייתה שולחת אותו להבראה אצל אחד מאחיו הנשואים או אחד מהדודים הפזורים ברחבי הארץ (הוא במיוחד אהב להיות אצל הדודים במושב יסודות או ברפת של קיבוץ שעלבים) למשך כמה ימים. אחר כך היה חוזר החולה, כשהוא מלא מרץ נעורים ומרגיש מצוין, מצויד בפתק על כך שהוא נעדר מהלימודים "מסיבות משפחתיות". כשאחד המורים היה חשדן יתר על המידה, וביקש לברר עם הילד בדיוק מה הן אותן סיבות משפחתיות חסויות – הוא התבקש להתקשר לאמא, וזו הסבירה למורה באריכות מדוע החופשה הזו הייתה כל כך חיונית, עד שנאלץ בעל כורחו לענות אמן. נדמה לי שאין דוגמה טובה מזו לקשר שבין הגוף לנפש.