תפילות בימי הקורונה

ראיתי היום מדרש שהתאים לי ממש בול.

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאה לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה לו רבי, זקנתי יותר מדי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה – מה מצוה את למודה לעשות בכל יום? אמרה לו – למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותי ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה – מנעי עצמך מבית הכנסת ג' ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום הג' חלתה ומתה. לכך אמר שלמה "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותיי יום יום" מה כתוב בתריה -"כי מוצאי מצא חיים"  .

ההליכה לבית הכנסת לתפילת שחרית בימות החול,  היא כל כך חשובה לאשה במבוגרת הזאת.

ואולי זאת אני.

מאז שהתפרקה החבילה, ובית כנסת החצרות שלנו איננו פעיל כלל, אני מרגישה חלל גדול בלב. ככה, מתחת  לחלוני, שמעתי את ברכות השחר והצטרפתי לפסוקי 'דזמרה',  וזכיתי לשמוע קדושה, וקדיש, וחלק מתפילת שמונה עשרה בפי החזן. וכך במנחה וגם בערבית. זה מסגר לי את היום. זה עשה לי סדר במציאות המעורפלת. הרגשתי שאני פשוט בציפיה לתפילה הזאת., למפגש המיוחד זה עם ריבונו של עולם במניין, עם תפילות ברוב עם ובקול שופר גדול.  עד שלפעמים הרגשתי שאם חסר עשירי, אוכל אני להיות ה'צנטר' [בהומור, כמובן…]

וכעת- נהפך הכל. יש מניין מדובלל בקצה הכביש, ואני לא יכולה להיות חלק ממנו. אני לא שומעת לא קדושה ולא קדיש ו ברכת כוהנים וגם לא ספירת העומר. אני לא רואה את החזן ולא את ספר התורה.

נו, עוד אבדן שמצטרף לימי הקורונה. לומדים לחיות עם זה. לא?