דרושה אחריות הורית

דרושה אחריות הורית

בעידן האינטרנט, כשהמקלדת סובלת הכול, נולדים פורומים של הורים שמחליטים לא לחסן.

פורסם בבשבע |  י"ז בטבת תשע"ח 04/01/18 

בימי שישי אנחנו צועדים בין שדות היישוב, רוח סתיו נישאת כשתכול שמיים מעל ראשינו, ולפנינו עצי גפנים שגזעם עבה במיוחד למרות שניטעו רק לפני שנתיים.

"זאת התבגרות מואצת", אני אומרת לאיש, נוגעת באחד מתחומי העיסוק שלי בגינקולוגיה של ילדות ומתבגרות. "פירותיהם בשלים בטרם פג תוקפו של איסור העורלה, וזה גורם לבעיות", משיב לי האיש. "לכל עץ יש את עקומת הגדילה שלו", אני מוסיפה. "בדיוק כמו הילדים שלנו", הוא מחייך.

לפעמים קל יותר להתבונן על תמונת המאקרו. נוכל לדבר שעות על גיל ההתבגרות של האומה הישראלית – דור החלוצים אץ קדימה עם האינטואיציות הבריאות של גיל הילדות ועסק בבניין הפיזי של הארץ, ואז מגיע דור שמבקש דעה, כבר מחובר פחות לאינטואיציות וכעת נמצא בהתגבשות של זהות. זהו דור עוצמתי, גבוה, דורו של משיח. אז למה במיקרו כל כך קשה להתבונן באותו מבט על הנער המתבגר שלנו, שחולק איתנו אותה קורת גג?

האם כבשנו את הלב שלו? המסלול הבטוח ביותר לליבו עובר דרך עולם הרגש, וכך נכון גם בעולם הרוחני שלו, בקשר שלו עם ריבונו של עולם. את שפת האהבה הוא מבין. קחו למשל את סיפורו של הרב קשתיאל.

זכיתי לראשונה להתבשם מתורתו של הרב קשתיאל בשיחה בכנס חמ"ד למשפחה בחנוכה האחרון. מה הדליק בו את אש האהבה לריבונו של עולם ולתורתו? הוא שיתף את השומעים בסיפור על הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב. הרב קשתיאל העריץ את חוכמתו, את בקיאותו ואת אישיותו המיוחדת של ר' אברום, אבל במעשה אחד ומיוחד קנה לו קניין עדי עד. הרב קשתיאל התלמיד היה מתבונן לאחר התפילה על רבו, עומד כמהופנט. ר' אברום היה מקפל את התפילין ומנשק אותם, מגלגל ומנשק, עשרות פעמים שוב ושוב עד שהחזיר את התפילין לנרתיקם, אך לא שבע אהבה והמשיך לנשק שוב ושוב. הנשיקות הללו שפעו אהבה לתפילין, למצוות, לתורה, לריבונו של עולם, וכך נקשר התלמיד אל רבו ואל תורתו בעבותות של אהבה, בזכות הנשיקה.

יתרונות התה

אז אהבה גדולה זה כל הסיפור של חום הלב. שיחה מלב אל לב על כוס תה קמומיל או תה ירוק מהביל וחם, וגם אנחנו ההורים יוצאים מורווחים. למה מורווחים? כי נמצא שתה חם מועיל לכושר הראייה שלנו, בעיקר עם התבגרותנו. סקר שנערך בארצות הברית בין השנים 2005‑2006, מצא כי אנשים ששתו לפחות כוס תה חם אחד ביום (אך לא קפה, תה קר או משקאות קלים) נהנו מירידה של 74 אחוזים בשיעור מחלת הגלאוקומה.

סנקציות לאי-מתן חיסונים

בשנות ילדותם אנחנו אכן נושאים על כתפינו את האחריות לשלומם הפיזי של הילדים שלנו, ודוגמה טובה לכך הם החיסונים. התפתחות החיסונים היא אחד מההישגים הרפואיים המשמעותיים ביותר של הרפואה המודרנית. הם הצליחו להכריע את אימת הפוליו, הטטנוס, הדיפתריה, החצבת, האדמת ועוד. אולם בעידן האינטרנט, כשהמקלדת סובלת הכול, נולדים פורומים של הורים שמחליטים לא לחסן. ההורים הללו מסכנים לא רק את ילדיהם אלא את כלל האוכלוסייה בהתפרצות מחודשת של מגיפות, אך כל הסבר הגיוני נתקל בקיר.

ישנם מקומות בארצות הברית, למשל, שבהם מחייבים הורים להראות את פנקס החיסונים של הילד בעת הרשמתו לבית הספר. בצרפת ישנם מקומות שמונעים קצבת ילדים מהורים שלא חיסנו את ילדיהם. גם בארץ התקבלה בזמנו החלטה להקטין את קצבת הילדים למי שלא מחסן את ילדו, אך הדבר עדיין אינו מיושם.

לאחרונה חלה בבריטניה התפרצות מחודשת של המחלות חצבת ושנית, מחלות מסוכנות שכמעט לא נצפו בארבעים השנים האחרונות, וזאת עקב שיעורי התחסנות נמוכים בקרב הורים צעירים. הרופאים הצעירים לא ראו חולה שנית בעשורים האחרונים, לאחר שהמחלה כמעט הוכחדה, וכעת קיבלו הזדמנות פז לחוות וללמוד על מאפייני המחלות והטיפול בהן. ממש ללקק את האצבעות, מבחינתם, אבל רצוי היה לוותר על הנוסטלגיה הזאת.

אגב, הזדמנות פז לטפל במחלות לא מוכרות התרחשה אצלנו בישראל, אבל מסיבות הרבה יותר מבורכות. במקביל לגל העלייה המשמח של יהודי אתיופיה לפני כשלושים שנה, הופיעו בבתי החולים מאושפזים עם מחלות וירליות וחיידקיות שאבד זכרן בארץ. אין מילים כדי לתאר את המבט הנוסטלגי ואת הברק בעיניים של רופא ילדים בכיר, מומחה למחלות זיהומיות, כשפגש סוף סוף את האורגניזמים שאת סגולותיהם הכיר אך מהספרים. אני זוכרת שכשהמעבדה הודיעה על צמיחה בתרבית של אחת מהצרות הללו הוא חיכך את ידיו בסיפוק, ונדמה היה שאין מאושר ממנו בכל העולם האקדמי והקליני. כך זה אצל זיהומולוגים.

צופים קדימה

במהלך הטיולים הליליים שלנו בשבילי היישוב המתפתח אנחנו אוהבים להאזין לצהלות הילדים, לצפות בגגות האדומים ובאורות הבוהקים מחלונות קטנים, ולטייל בדמיוננו קדימה עשר-עשרים שנה. מכל בית ובית, ממש בטור הנדסי, ייבנו בעזרת ה' כמה וכמה בתים של אנשי תורה, אנשים טובים, עושי רצונו, חיים מיגיע כפיהם ביושר, מגדלים ומפרנסים את משפחותיהם, עוסקים בחסד ובחיזוק העם והארץ, ומלאה הארץ דעה את ה'. וכך נארג מול עינינו אריג ענק של משפחות גדולות ושמחות. במיקרו ובמאקרו.

הגיבי לפוסט

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *