הדרת נשים או החפצת נשים?

הדלת הלבנה כבדה ועיקשת. אני נכנסת במהירות לאולם הוועדה באיחור. הבידוק הביטחוני נמשך יותר משעה, קבוצת נוער עם תרמילים בחרה בדיוק היום לעשות סיור בכנסת. עשרות זוגות עיניים מזדקרות בשאלה: מי זאת?

כיסוי הראש והגוף המוקפדים לא משאירים לי ברירה. אצטרך להזדהות. התג שעל התיק [אני לא מסכימה לענוד תג על חולצתי מסיבות שונות]. מספר את הסיפור שלי. 'ד"ר. חנה קטן. נציגת נשות אמונה בוועדה לקידום מעמד האישה'.

והנה, הדיון נסוב, בין השאר, סביב שלטי החוצות והחפצת הנשים במדיה. מתאים לי כמו כפפה ליד. כמובן שיש לי מה להגיד. אלו הם דבריי: זה כלל לא קשור לכיסוי הראש שלי, זה קשור לכבוד שאני רוחשת לעצמי ולנשיות בכלל. למה על פרסומת לאבקת כביסה צריכה להתנוסס חצאית? [קצרה, בדרך כלל…]. יתרה מכך – בדפי הפליירים ובעטיפות של הגלולות שאנחנו הרופאים מחלקים, מככבים חיוכים של נערות חשופות. למה זה אמור לשכנע אישה ליטול את הכדור? ואולי להיפך, ההחפצה הזאת אמורה לבייש אותה. זה אמור להוריד את המכירות. פרסומים כאלו לא נכנסים אלי מהמרפאה, וגם לא שקיות עם תמונות של דוגמניות צעירות שמלופפות סביב הלוגו של התרופה…

גמרתי את דבריי. אני מלכסנת מבט ושמה לב שלהפתעתי הגדולה רבות מהנוכחות מהנהנות בחיוב. שוב ושוב. מלוא כל החדר הנהון… עולם הפוך ראיתי. אני חוברת לנשים משמאל באחוות אחיות. משלהבת אותן בדבריי. ובעצם, למה לא? זה כל כך הגיוני. הרי אנחנו לוחמות יחד על כבודה של האישה.