admin
דוקטור, תודה שקבלת אותנו בערב חג. האמת היא שה'ישכויח' מגיע לילדיי שמארגנים את הסוכה בלעדיי.
ואולי כך הדברים מתקדמים עם פחות אמוציות. כי את קישוט הסוכה אני לוקחת מאד ברצינות, מאז ומתמיד.
אז אני פה. והיא מבקשת שאחזק אותה. היא עברה זה עתה לידה שקטה. הכוונה איננה ללידה עם אפידורל שהופך באחת את כל חדר הלידה לשקט.
מדובר בחיים שנקטעו באחת. גם אם הופעת החיים הדהדה רק במעטפת הרחמית. אחרי תשאול יסודי, בדיקה פיזית והמלצות רפואיות לבירור סיבות אפשרויות לאובדן, אנחנו מגיעים ללב הביקור. הגעגוע.
היא מתגעגעת לתנועות. לבטן העגולה. לחלומות שהתרקמו להם. לחיוך המיוחד שנשלח אליה מכל עבר. לצעידה בשניים. דוקטור, איך אצלח את החג? 'ושמחת בחגך'. בוודאי שלא שייך לשמוח .אין אפילו טקס של פרידה. לא הלוויה. לא קבורה. הוא לא זכה להיקרא בשם שבחרתי לו. לא ישבנו שבעה, לא שתפנו את הכאב עם אוהבינו. איך אפשר להמשיך את החיים כאילו שום דבר לא קרה?
וכמה היא צודקת. לדאבוני, גם אני השתייכתי למועדון הזה. ולא רק בכובע של רופאת נשים. עברתי לידה שקטה לפני 25 שנה. ולמרות שהייתי כבר אז אם ברוכה, ונולדו לי ילדים רבים גם אחרי -אני עדיין מתגעגעת. נדמה כי אין מילים שיביעו את עצמת כאב. זר לא יבין זאת.
הבדים הלבנים הבוהקים מתבדרים ברוח הסתווית שמנשבת, משחקים מחבואים ומשתובבים זה עם זו. הנפש שלי לובשת חג. הרוח הקלילה מנענעת את בדי הלבן. ארבעת המינים מונחים אחר כבוד בפינה מוארת, ואנחנו, כולנו אגודה אחת, חוסים בצילא דשכינתא.
טיפות הגשם מתופפים על ראשינו, מבקשות להידבק קצת בחום המשפחתי הלוהב. בני הבית מצטופפים סביב, חיוכים מתעופפים בחלל, ואושר פושה בלב אמא. כמה טוב שכולם יחד. כמה זה משמח. כמה זה נכון. כמה חם בלב.
אך כאשר ילד אחד איננו, כי הוא בבסיס הצבאי, או שהוא מתמהמה בדרכים, ולא יספיק לשבת עם כולם, הלב מתכווץ. מזדחל החושך ואת האור מגרש. כי אחד חסר. מבחינתך- את באפלה, והצל הגדול זורק בך אזיקים הנועלים את השמחה.
וכך גם בחיי היום יום. בגיל 17, בני בכורי, שם פעמיו ללמוד בישיבה המרכזית העולמית, ושמחתי לא ידעה גבול. אבל הוא הותיר אחריו מיטה ריקה. הצפיפות בבית אז הכתיבה מציאות בה שני ילדים ישנו יחד במיטה.
לכאורה, נולדה הזדמנות פז להעביר את בתי הקטנה למטה משלה, שתוכל לישון לילה שלם ללא בהונות המתכרבלות בתוך צמותיה. אך אני לא ידעתי מנוחה. הייתי מתבוננת שוב ושוב במיטה הריקה, מלטפת את הסדינים, מיישרת אותם, שואפת לתוך ריאותיי את ריח בני, ומזילה דמעה של געגוע.
כל הפצרותיהם של בני ביתי היו לריק. קולות השפיות פגשו את אטימות אוזניי הקרויות לקולו של הנער- אולי מגיע הוא, לגאול את מיטתו מבדידותה, ואת אמא מגעגועיה.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מזה חמש שנים, בסוכה יושבת לאה גולדין, אמא גיבורה ואצילית במיוחד, שגידלה את בניה על אהבת העם, הארץ, והתורה והיא משתוקקת להעניק לבנה, גיבור החיל, מנוחת עולמים.
היא לא תדע מנוח ואף אנחנו לא נשקוט עד שיוטמן הקדוש, הדר גולדין, הי"ד, ברגבי האדמה הקדושה, אותה כה אהב. טיפות הגשם המתופפות משתרבבות בדמעות שלה, מנביעות את מעיין הכיסופים.
אני תולה תמונה גדולה של הדר, מבקשת שיהיה הוא אושפיזין ראשי ביחד עם אורון שאול, בשכנות עם גדולי הרבנים וגיבורי האומה. כן. שם מימין. ואני שומרת שני כיסאות עבורם. ומזמינה אל תוך משכן ליבי את הגעגוע האימהי האינסופי.