admin
כאשר קשר ארוך מסתיים זה כואב. אבל פעמים רבות מתברר שהקשר הזה היה מביא לחיי אומללות וטוב שכך הוא נגמר
משל הסוס הבורח. פעם ברח סוס לבעל חווה. אנשי הכפר, כפי שאנשים נוהגים מאז ומעולם, מיהרו להסיק מסקנות. הם הגיעו לביתו, לחצו את ידו וניחמו אותו. "כמה נורא", אמרו. "איזה הפסד גדול. איך תתפרנס בלי הסוס?" האיש הקשיב בנימוס, חייך ואמר: "מי אמר שזה כל כך נורא?" חלפו כמה ימים. הסוס שב לחווה, ולא לבדו. אחריו הגיעו כמה סוסי בר חזקים. אנשי הכפר התאספו שוב, הפעם פניהם היו מאירות. "איזה מזל נפלא!" קראו, "איזה רווח גדול! התברכת מן השמיים". האיש חייך שוב ואמר: "מי אמר שזה כל כך טוב?" עבר זמן קצר, אחד מסוסי הבר השתולל, הפיל את בנו בן השבע עשרה של בעל החווה ושבר את רגלו. שוב הגיעו השכנים. "איזה אסון, כמה חבל. מי יעזור לך בעבודת השדה?" והאיש השיב: "מי אמר שזה כל כך נורא?" לאחר זמן קצר פרצה מלחמה. שליחי המלך עברו בין הכפרים וגייסו את כל הצעירים הבריאים. בנו של האיש, שרגלו הייתה מגובסת, נשאר בבית. רבים מן המגויסים לא שבו.
מלחמה ללא כותרת. המשל הזה שרד מאות שנים כי הוא מספר על אחת הטעויות הגדולות ביותר של האדם: הנטייה לשפוט את המציאות לפני שהסיפור נגמר. אנחנו חיים בעולם שמקדש תגובות מיידיות. החדשות דורשות כותרת בתוך דקות, כל אירוע חייב להיות מוכתר מיד כהצלחה או ככישלון, אבל החיים עצמם לא ממש עובדים כך. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נדמה היה שהמדינה כולה עומדת בפני שבר. משפחות רבות איבדו את יקיריהן, האמון במנהיגות התערער ומצב הרוח הלאומי היה בשפל. ובכל זאת, בדיעבד, המשבר הזה הוביל לחשבון נפש לאומי עמוק. תפיסות מודיעיניות נבחנו מחדש ומערכות שונו, וגם נחתם חוזה שלום עם החזק שבאויבינו. אבי נפטר מרוב צער ושברון לב על ההסכם שבגין חתם עם סאדאת, אבל ההסכם התברר כפחות שטותי ממה שהיה נראה ממבט ראשון. האם המלחמה הייתה טובה? בוודאי שלא. האם ניתן להבין את כל משמעותה רק דרך הכאב הראשוני? גם לא. החיים לא מחולקים לפרקים של טוב ורע, הם מחולקים לתהליכים.
במשל שהבאנו, המסקנה היא שלא האירועים עצמם קובעים את איכות חיינו, אלא הפרשנות שאנו מעניקים להם. כאשר אדם מאבד דבר מה, הוא סובל פעמיים: פעם אחת מן האובדן עצמו ופעם שנייה מן המסקנה שהוא ממהר להסיק לגבי מצבו עתה ולגבי עתידו. החכם במשל לא התכחש למציאות. הוא לא שמח כשבנו נפצע. הוא לא היה אדיש כשסוסו ברח. הוא פשוט הבין שאין בידיו מספיק מידע כדי להכריז מה משמעותו הסופית של האירוע.
מה הולידה הקורונה. בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בעובש שזיהם צלחות מחקר במעבדתו. חוקר אחר היה אולי זורק את הצלחות לפח וממשיך הלאה. באותו רגע הזיהום נראה כתקלה מעצבנת, אך פלמינג התבונן לעומק וגילה שהעובש מחסל חיידקים. כך נולד הפניצילין, התגלית ששינתה את הרפואה המודרנית והצילה מאות מיליוני בני אדם. גם בכלכלה העולמית, חברות ענק רבות נולדו מתוך כישלונות. יזמים שנדחו על ידי משקיעים, פוטרו מעבודתם או איבדו את חסכונותיהם, גילו בדיעבד שהמשבר אילץ אותם לשנות כיוון ולהגיע למקומות שלא היו מגיעים אליהם בדרך אחרת.
כאשר פרצה הקורונה, רבים ראו רק חורבן כלכלי וחברתי. ואכן, הנזק היה ממשי. אך במקביל נולדו פריצות דרך טכנולוגיות, מודלים חדשים של עבודה שמשפיעים על כולנו עד היום, ובהם המעבר לעבודה מרחוק באמצעות זום ופלטפורמות דומות, התקדמות במחקר הרפואי ופיתוח חיסון במהירות הבזק באמצעות שיתופי פעולה בין חוקרים, ותהליכי חדשנות שלא היו מתרחשים באותו קצב בלעדיה. זה נכון גם ביחסים בין בני אדם: כמה פעמים בחיים התאכזבנו מכך שלא התקבלנו לעבודה מסוימת, ורק לאחר שנים גילינו שהדבר פתח דלת להתפתחות טובה יותר? אני לא התקבלתי לשירות לאומי בכפר הנוער כפר חסידים כי איחרתי את מועד ההרשמה. לבסוף נשלחתי לקיבוץ שעלבים, למורת רוחי, ובזכות זה הכרתי לימים את בעלי, והשאר היסטוריה.
בעולם הדייטים התמונה דומה. אני נפגשת לא מעט עם בחורות בשלב הקשוח הזה. כאשר קשר ארוך מסתיים זה כואב. אבל פעמים רבות מתברר שהקשר הזה היה מביא לחיי אומללות וטוב שכך הוא נגמר. כשהן מגיעות עם החתן, הן משתפות בתחושה שהמסע הארוך שהן עברו היה מדויק. אם רק מישהו היה לוחש זאת באוזניהן קודם. ולפעמים אנחנו שמחים על הצלחה מסוימת, כאשר לאחר זמן מתברר שהיא הסיטה אותנו מן הדרך הנכונה. רק ציר הזמן מחזיק את כל חלקי הפאזל ושם המשחק הוא סבלנות, לדעת להמתין להשלמת התמונה.
האיכר במשל לא חזה את חזרת הסוס עם מלוויו, את פציעת הבן או את פרוץ המלחמה. אבל הוא הבין שהחיים הם מסע, ושהיום הוא רק תחנה במסע, שהוא כעת רק באמצע הסיפור בלי לדעת איך הסיפור יסתיים. האירועים שאנחנו פוגשים הם כמו זרע, ורק שנים לאחר מכן אנחנו מגלים אם צמח מהם קוץ או עץ פרי. חשוב שנזכור זאת ונקבל פרספקטיבה כאשר החיים מפתיעים אותנו, בין אם בהצלחה גדולה או בכישלון צורב.
הפרסה של טראמפ. רבים מאיתנו מאוכזבים ממה שנראה כרגע כפניית פרסה של טראמפ, ואחרים אומרים, בשמחה או בשמחה לאיד, "אמרנו לכם". מי צודק? כולם צודקים וגם לא צודקים. הגמרא קובעת את הכלל ש"בשעת צערא צערא, ובשעת חדוותא חדוותא". אפשר לשמוח עם הרך הנולד גם אם יודעים שהחיים הם לא ירח דבש ובוא יבוא יומו וסופו לעפר, ועם כל זה אנחנו שמחים. טבעי לשמוח בשמחה גם אם תבוא אחריה צרה, ולהצטער כאשר מתרגשת צרה, גם כאשר ייתכן מאוד שבעזרת ה' תבוא רווחה.
אולי הדבר שהכי חשוב לאמץ הוא מידתיות. הביטוי הזה הוא אחת ממורשותיו של אהרן ברק, אבל בניגוד למשמעות שהוא נתן לביטוי הזה – קרי, שבית המשפט העליון אמור לקבוע לפי דעת חכמיו את המידה והשיעור של כל נושא וכל עניין גם אם בחוק כתוב אחרת – המשמעות האמיתית שלו היא לקבל פרופורציה, לתת לכל עניין את המקום האמיתי שלו. כדאי להסתכל על העתיד כמו מי שרואה את השמש מציצה מעל האופק בשעת הזריחה – באופטימיות מזהירה. הכול בסדר האלוקי.