admin
האם חשבתם פעם מה זה חג הפסח עבור ילד שמקבל שני אפיקומנים? חגיגה אמתית. ככה זה בחו"ל.
וליל סדר השני הוא תמיד מעין 'הזדמנות שנייה'… ניגשים לערוך סדר שני בנחת, לאחר שינה דשנה של צהרי חג ראשון, ולאחר חזרות גנרליות ביום האתמול. ובד בבד, זה אומר גם להכיל את הקרובים הרבים שהגיעו מקרוב ומרחוק לסעוד ולחגוג יחדיו, במשך חמישים שעות רצופות. אבל זאת לא המשימה הקשה באמת. לכו לחגוג חרות בארץ הניכר.
גדלתי בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, כשחג ה-EASTER הנוצרי מזנב אחר חג חרותנו. ריח אביב באוויר, וקול פעמוני הכנסיות המוחצנים מעמעמים את תחושת החרות וסוגרים לנו את הלב. מי שגדל בנכר מפתח רגישות מיוחדת לצלילים הצורמים האלו, לדו-פרצופיות, ולחזון המדומה של ה'אגליזה' (=כנסיה, האומות הנוצריות 'המנצחות') האצילית אל מול ה'סינגוגה' (בית הכנסת, האומה היהודית המושפלת…) השפופה.
מי שגדל במצע של אמונה באיש ההוא מתכווץ ונבעת אל מול מראה של צלב, בכל הופעה שתהיה, אפילו בשיש שבאמבטיה. אני ביקשתי שיפרקו לנו ריצוף של קיר שלם כשהיה נדמה לי שהאפור פוגש את החום בזווית המזכירה צלב. אני דורכת על בלטות במרפאה כשאני מקפידה לדרוך דווקא על הקווים המצטלבים…
את צמיחת הסינגוגה לכדי בחורה נאה ובטוחה, זקופת כתפיים, אנחנו רואים אל מול עינינו, אל מול האגליזה המצטמקת והולכת. הכנסיות ריקות. האמונה נעדרת. והכנסייה בוערת… אותה כנסיה שהבעירה אלפי ספרי תלמוד באש יוקדת של אנטישמיות צרופה לפני 777 שנים, מכופפת את ראשה היהיר אל מול הדעיכה של הנצרות מתעצם העם היושב בציון והולך ומבקש את דבר ה'.
העם חי את המשיח. מדבר אמונה. קדושה הוא מבקש. והשמיים נפתחים, והאדמה שותה בצמא את ברכת הגשם אל תוך רגביה. ומלכי האומות הגדולות והעצומות ארצות הברית ורוסיה והודו וברזיל מתכבדים בראש ממשלתנו. כבוד מלכים ורוזנים ביד ה' הוא. וידעו כל עמי הארץ כי אתה ה' עליון על כל הארץ, וכל בני בשר יקראו בשמך.
אנחנו חיים בתוך ניסים, ואין בעל הנס מכיר בניסו. אבל אפשר לנסות, לפחות, לפתוח את העיניים ולראות מראות אלוקים. בעין טובה, בהודיה על רצף חגיגות הגאולה המתמשכות אל תוך אייר עם הקמת המדינה וגאולת ירושלים.
וזה בוודאי משמח יותר משני אפיקומנים. כך נדמה לי.