admin
לאהרן הכהן הייתה פריווילגיה. הוא היה רשאי להיכנס אל קודש הקודשים מתי שזה התאים לו, לפי הרגשתו ודעתו. אבל הכוהנים הגדולים לדורות עולם רשאים להיכנס לקודש הקודשים רק פעם אחת בשנה -ביום הכיפורים, לא פחות ולא יותר.
יתרה מזו, חז"ל מספרים שמרבית הכוהנים הגדולים לא יצאו חיים מקודש הקודשים. אם הכהן לא היו ראוי לתפקידו ולא נכנס ברמת הקדושה המתאימה הוא פשוט היה נופל חלל סמוך לקודש הקודשים. אני מתארת את הדרמה שהתחוללה. העם מחכה ומצפה, ובשלב מסוים הוא שולח כהן להציץ פנימה, שהרי הכהן הגדול היה צריך להיות לבד בקודש הקודשים.
ואז, היה מתגלה הכהן הגדול שרוע על הרצפה ללא רוח חיים… חז"ל מסבירים שיתכן והתופעה הזאת היתה קשורה לכך שמספרם של הכוהנים הגדולים בתקופת בית שני היה כה גדול, מפני שהיו רבים מהם שלא סיימו את שנתם. ויש עוד צד אפשרי – היו שנים בהם השלטון הזר מכר את משרת הכהן הגדול לכל המרבה במחיר. וכך, אולי שני הטעמים מצטרפים – ברגע שהתפקיד הרם והנישא הזה נמכר בכסף, ולא תמיד מונו כוהנים מתאימים למשרת כהן גדול, רבים מהם לא עברו את יום הכיפורים בשלום, וכדאי ביזיון וקצף…
כהן גדול צריך להיות שלם בגופו, ברוחו ובנשמתו ובליבו. גם אדם בעל מום יכול להיות אדם גדול ויהודי גדול, אבל כהן גדול צריך שלמות, גם גופנית.
בפרשת קדושים מוזכרת החובה שלנו שלא לפגוע לא באופן ישיר ולא באופן עקיף במי שגופו לא שלם – 'לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תתן מכשול, ויראת מאלוקיך אני ה". חכמים מרחיבים את האיסור לכל הטעייה. 'לא תקלל חרש' הוא ציווי יותר מחודש – בהנחה שהקללה עצמה לא מזיקה אלא רק פוגעת ומצערת, מה כבר יכול להיות אם מקללים חרש שאינו שומע כלל שקללו אותו? למעשה לא נעשה דבר.
אומרת התורה שזה דבר חמור, כמו לגחך על מישהו כאשר אינו רואה, כמו לדבר לשון הרע, כמו כל ביזוי שאינו נעשה מול פני המתבזה. ויתרה מכך- ידועים דברי חז"ל 'ברית כרותה לשפתיים'. החידוש הגדול הוא שתפילה שיוצאת מפינו, אנחנו הקטנים על האדמה, יכולה להשפיע על תכניותיו של ריבונו של עולם .
אנחנו לא מבינים איך זה 'עובד', אבל כל התנ"ך וכל חז"ל וכל המציאות מלאה בדברים מהסוג הזה שלפעמים, בחוקיות שהיא מעל השגתנו, פועלים את פעולתם. ולכן אין לקלל גם כאשר המתבזה אינו מתבזה כי אינו שומע כלל ויש עוד צדדים לאיסור .'עוף השמים יוליך את הקול', גם דברים שלא נודעו היום אולי ייוודעו מחר. אבל מעל הכל- גם אם אין לזה נראות, האדם אמור להיות שלם במידותיו ובמעשיו ובדיבורו ולא להכניס את עצמו למצב מגונה גם אם אין בדבריו נזק ישיר.
משל למה הדבר דומה, למי שנמצא לבד במטבח ואוכל בידיים כך שהיה מתבייש ביותר אם במקרה מישהו היה נכנס – לא טוב עשה, וראוי שגם כאשר הוא לבד שיתנהג בצורה מכובדת.