admin
זכיתי. יש לי מניין פרטי, ממש מעבר לחלון חדר השינה וחדר העבודה שלי. מתוך נים לא נים, בקעו
קולות הקדיש, והקדושה, וקריאת שמע ישראל. מרכזו של מניין החצרות הוא ביתנו. בני עומד ממעל-
במרפסת קטנה. בעלי עומד למטה, צופה על מתפללים אחרים. אין ספק שהמניינים גורמים לאחוות
שכנים שלא היתה עד כה.
גם השכנות בחצרות, מפטפטות, מצטחקות, מקטרות . עד כה- היו צפונות בחדריהן. והנה, החלונות
נפתחו, המרפסות התמלאו, והאוויר מתמלא בפטפוט סתמי, כל כך חינני.
היום השתתפתי בישיבת מועצה לאומית של בריאות האישה. עד כה, לבושתי, ההשתתפות שלי
היתה דלה, עקב המיקום והשעה של הישיבות, שהותאם יותר לשעות של פנסיונרים.
והנה, נכנסתי לשעה וחצי של דיון פורה בזום.
שוחחנו על הפחדים המלווים יולדות, שחוששות להגיע לבתי החולים, ומבקשות ללדת בבית. על כך
שלא ניתן להביא דולה. זה או היא או הבעל. על כך שאין אפשרות להשתמש באלחוש במסכת
ניטרוס, וגם לא בטיפולי רפלקסולוגיה. המשכנו בנושא של מעקב ההיריון שנהיה מסובך.
ועל סיכון היתר לדיכאון אחר לידה ולאלימות במשפחה. על טיפולי הפריון שנאלמו באחת.
ואף על המלצה חדשה למנוע הריון, עקב החשש לפגיעת מיס קורונה בהתפתחות העובר ובמהלך
ההיריון.
ברור לי שצריך להמשיך להרות וללדת לא פחד. ולטבול. ולקיים קשר אינטימי משמח.
זאת התשובה למיס קורונה. לא תנצחי אותנו. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.