admin
גבורה גם לאחר המוות. את האדם הנמרץ והמיוחד הזה פגשתי בכנס שבו הוצג סיפורו של נכדו איתי רימל – ילד הניסים של שערי צדק, שנפצע קשה בתאונה וסיפורו האישי הוא סיפורו של כל בית החולים ושל כל העם כולו. פגשתי אותו כעת שוב בגבורת עוזו, כאשר לאחר מותו הפתאומי התברר שביקש לתרום את איבריו, ובאמת חמישה מאיבריו נתרמו לחולים שונים. כמה מתאים לאדם הגדול הזה להציל אנשים בני אדם גם אחרי מותו. אבל אני בעצם מכירה עוד צד שלו, צד שמאחורי הקלעים.
אני אוהבת לצייר מימים ימימה. לאחרונה גיליתי מסגרת אינטימית שמאפשרת לי להתפרע על הקנבס בלי שהמורה תתערב לי בציור, או שתתעצבן על כך שאני לא ממושמעת וסתם שופכת צבע. מי שמאפשרת זאת היא בחורה מקסימה בשם חדווה בריסק, בתו של ישראל גנץ ז"ל, האדם הנ"ל. בין לבין מספרת חדווה על אבא ישראל, ועל איתי הנכד שנפצע, ועל אחותה־ביתו ציפי רימל ז"ל שנהרגה באותה תאונה. וכעת, במותו העצוב כל כך, ישראל ז"ל הביא חיים לשישה בני אדם – ריאה, שתי כליות, כבד, ושתי קרניות. כמה מתאים לו. את התהליך כולו ליווה הרב שפרן, שהדגיש שבמעשה זה גלום חסד עם המתים ועם החיים.
תרומת כליה – מגיל מבוגר. בעבר כאשר אדם נפגע באיבר חיוני באופן אנוש דינו היה נגזר למוות. לא היו חלקי חילוף ללב, לריאות או לכבד שנפגעו באופן בלתי הפיך, והחולה ספר את ימיו והתכונן לפטירתו. אולם בדורות האחרונים התפתחה חוכמת הרפואה והתחיל עידן השתלת האיברים. ההשתלה האידיאלית היא השתלה של איבר מלאכותי או של איבר שניטל מבעל חיים, כמו מסתֵם ללב ממתכת או מלב של חזיר. אולם לרוב, לאיברים החיוניים אין תחליף אלא באיברי אדם תקינים, וברור שכדי להשתיל איבר בחולה צריך שהאיבר הזה יילקח מאדם שהיה במצב בריאותי תקין. אבל לכאורה, נטילת איבר חיוני מאדם עלולה לגרום למותו, ואכן התברר שתרומות הלב הראשונות בדרום אפריקה בשנות השישים כללו למעשה את רציחת התורם – הכושי, ונטילת ליבו כדי להציל את החולה הלבן. בעבר גם הייתה רווחת תופעת דחיית האיברים המושתלים על ידי גוף הנתרם, אך תרופות חדשות ממתנות מאוד בעיה זו.
ישנם איברים כמו כליה שניתן לתרום מאדם חי, שהרי התורם יכול לחיות עם כליה אחת במקום שתיים. ועדיין תרומות מחיים הן עניין מסובך ומסוכן בעיקר לתורם. עם כל זה שיש עלייה מדהימה במספר התורמים, אני אומרת שצריך לנשום עמוק לפני שבוחרים במסלול הזה. חלק גדול מהתורמים הם צעירים מאוד, בשנות השלושים לחייהם. זאת רק תחילת החיים. היותם בריאים כעת איננה מוכיחה מאומה על נטייה לתחלואה שעלולה להתפתח בעשור הרביעי והחמישי לחייהם. הניתוח הוא ניתוח בטן גדול, כואב, מגביל, ולמרות ההתפעמות שלי ממפעל 'מתנת חיים' ומהרבנית רחל הבר היקרה ומחום ליבה, אני חושבת שצריך לשים קצת ברקס להתלהבות חסרת הרסן של בני ובנות הציבור שלנו, טובי הלב והנשמה. חכו עד גיל חמישים לפחות! אצל הנשים זה ברור יותר, כי הן בדרך כלל ממתינות לפחות עד גיל ארבעים כדי לסיים את תוכנית הילודה שלהן.
למה אין יותר חותמים על 'אדי'? במקביל הטיפול בחולים סופניים השתפר מאוד בשנים האחרונות, וכך אפשר להחזיק חולה בחיים גם כשהוא כבר לא יכול לנשום באופן עצמוני. התוצאה היא ניתוק בין עובדת הפסקת הנשימה העצמונית ובין המשך פעילות הלב בעזרת הנשמה מלאכותית למשך שעות, ימים ואף שבועות, מה שמאפשר השתלת איברים מהמתים. במקביל גברה מהימנות הבדיקות לקביעת רגע המוות המוחי־נשימתי. וכך ניתן לקבוע שהחולה שלפנינו, שאינו בהכרה כלל ומוחו נפגע באופן בלתי הפיך, לא יוכל יותר לנשום לעולם, ולכן ייחשב למת גם מבחינה הלכתית לפי רוב הפוסקים. בקרוב נוכל כנראה להדפיס איברים, אבל עד אז אני שואלת: למה אין יותר חותמים על כרטיס אדי?
עמותת אָדי עוסקת בקידום השתלות האיברים בישראל, וכ־10 אחוזים מתושבי המדינה חתומים על הכרטיס. תורם אחד יכול להציל כמה אנשים. אפשר ליטול מהתורם – בדרך כלל אדם שראשו נפגע בתאונה אך הוא היה בריא עד עתה ואיבריו נותרו שלמים – את שתי כליותיו, את שתי ריאותיו, את ליבו, את כבדו, חלקים מעורו ואת שתי קרניותיו, כל אלו מצילי חיים או ראייה. וזהו נוסח המשפט המרכזי בכרטיס אדי: "בתקווה כי אוכל להועיל לזולת, אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי, לצורך השתלה בלבד, את איברי גופי שהזולת יוכל להיעזר בהם להצלת חייו". פוסקי ההלכה מציעים להוסיף ליתר ביטחון "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי", אף על פי שהחוק הישראלי מקפיד על נטילת איברים רק אחרי מוות מוחי־נשימתי.
החתימה על הכרטיס היא הצהרה של החותם, אך אין לה שום תוקף חוקי. תמיד נדרשת הסכמת המשפחה לתרומה. הסיבה הנפוצה ביותר לסירוב המשפחה לתרומת איברים היא חוסר הביטחון בנוגע למה שהנפטר באמת רצה, והחתימה על הכרטיס מסמנת לבני המשפחה מה היה רצון הנפטר ומקילה על עליהם להסכים לתרומת איבריו.
החששות שמונעים את ההסכמה לתרומה הם שחיי החולה יופסקו כדי להשתמש באיבריו לתרומה, וכן חשש רוחני־סגולי־רגשי מכך שחלק מאיבריו לא ייקברו עמו. לגבי הנקודה הראשונה אפשר לומר בבירור שאין חשש שאדם שנמצא במצב של מוות מוחי לא יטופל כנדרש, ולו רק בגלל שהטיפול הדרוש לשמירת איבריו של אדם הנמצא במוות מוחי הוא קריטי כדי שאיבריו יוכלו לשמש לתרומה. החוק מחייב גם שהצוות המטפל בפצוע הנוטה למות ינותק לגמרי מהצוות המטפל בתרומה. לגבי החלק הרגשי – אומנם הוא מאוד מובן, אבל על כף המאזניים עומדת הצלת חיים, ואין דבר העומד בפני פיקוח נפש. ואכן ביישוב שלנו מתווספים עוד ועוד תורמי ותורמות כליה אלמוניים, וכך בכל יישובי יהודה ושומרון. אלו הפנים היפות של העם הקדוש שלנו.
הרב הבר ז"ל שהכרתי והוקרתי עלה השמימה עם כיסים עמוסי זכויות, ואשתו רחל ממשיכה את דרכו. אני מאחלת שלא תהיה לה עבודה, ובכלל זה לכל הרופאים. בעצם – שרק לי תישאר עבודה. לידות זה החלק האופטימי של המקצוע. אותי מזמינים לבריתות.