בעודנו נהנים בשבת – יש מי ששרוע על האדמה להגן עלינו. הם נמצאים שם בלילות, וגם בשבתות, בחום ובקור, דרוכים, והם שם בשבילנו. ורק בשבילנו. לא את טובת עצמם הם מבקשים

בילדותי בניו -יורק הרחוקה, הייתה אמי שרה לנו בזמן ההשכבה את השיר, QUE SERA SERA והפזמון עוד מתנגן בזיכרוני. המספרת שואלת מה יהיה? ומשיבים לה, בקולות שונים לאורך פסיפס חייה- פעם זאת האם, ופעם המספרת היא זאת המשיבה כאם בוגרת- מה שיהיה יהיה. העתיד לא ניתן לצפי. מה שיהיה יהיה.

סוג של קביעה פטליסטית. ואמנם, המנגינה הרומנטית הזאת עוד סוחפת אותי היום לעבר נבכי הנוסטלגיה, אבל המילים קשות לי. הן מכווצות ומצמצמות את המבט, לא מאפשרות להרחיב עוף, לא מרשות לחלום גבוה.

והנה, יש אנשים שמגביהים עוף. בזמן שאנחנו חוגגים את רבבות המבקרים בחברון, ברוב גאון ותפארת, נמצאת שם הרחק מכל החגיגות ומחיקם השל האבות והאימהות הקדושים, הפלוגה של בנה של חברתי היקרה, ועוד רבות כמוהה, והם בכל פינה, והם נמצאים שם בלילות, וגם בשבתות, בחום ובקור, דרוכים, והם שם בשבילנו. ורק בשבילנו. לא את טובת עצמם הם מבקשים.

וכשאנחנו חוגגים שבת מנוחה, ומתכרבלים בחמימות של חיק המשפחה, יש את האחד שלא נמצא עמנו, כי הוא כעת שוכב על רגבי אדמת עזה המחוספסת הרחוקה והתובענית בכוננות 24/7, מתאבק בעפר, ברתיחת אש התבערה של שדות חרוכים, ארץ אהובה פצועה ושרופה המבקשת רתיעות של נחמה. ומתוך הערפילים הם מותחים רתיעות של אהבת חינם – יריעות רצופות אהבתם. כך, בפשטות ללא פס קול הרועם תהילה ,הם מניחים עוד ועוד לבנים בחומת מסירות הנפש של החייל הישראלי –מסירות לארצו ולעמו ולאלוקיו.

בעומק התופת, ושחור עיניהם בוערות ויוקדות באש שנאתם, הם נכנסים בעוז ובגבורה ובתפילה. ואנחנו – אסור ששיגרת היום תאפיל ולו לרגע על החסד ועל הנתינה של אלו שבחרו להגביה עוף.

וכמו שכתב ריצ'ארד באך –'השמיים יודעים את התכלית העליונה מעבר לכל העננים. גם אתה תדע- ביום בו תגביה עוף, עד מעבר לאופק.'