"למה אף אחד לא דיבר איתנו על משמעות השעון הביולוגי?"

"למה אף אחד לא דיבר איתנו על משמעות השעון הביולוגי?"

ד"ר חנה קטן אוזרת אומץ, ומדברת על הנושאים שכולם חוששים לדון בהם – כמו הקפאת ביציות לרווקות. הקפאת ביציות, היא טוענת, אינה באה כתחליף לנישואין, אלא להיפך – היא מעניקה לרווקות המבוגרות את הרוגע הדרוש להן כדי למצוא את זיווגן האמיתי

פורסם באתר הידברות | שירה כהן | ט' שבט התשע"ז |

רבות הן הרווקות שהגיעו לגיל שהופך אותן, לדאבון הלב, חלק מסטטיסטיקה כאובה במיוחד של נשים שקטן הסיכוי שלהן, להרות ולהביא ילדים לעולם. לדברי ד"ר חנה קטן – מומחית ברפואת נשים ופריון – מדובר בתופעה נרחבת ביותר, שמתרחשת גם בציבור הדתי-חרדי, ויש להציף אותה למודעות הקולקטיבית, כדי לאתר את הפתרונות הראויים.

ד"ר קטן, בין היתר, הוציאה שלשה ספרים "חיי אישה", "חיי משפחה" ו"ביחד". בספרים היא מעלה גם את האופציה של הקפאת ביציות, לבנות שלא זכו למצוא את זיווגן בצעירותן, על מנת לשמר את פוריותן ולמנוע את 'הזדקנותן'. בהליך רפואי זה מתבצעת שאיבת ביציות משחלותיה של האישה, שמוקפאות לטובת 'הפשרתן' והפרייתן בעתיד, לכשתמצא את הבעל.

מדובר בנושא רגיש עד מאוד, בפרט עבור אותן רווקות מתבגרות שנמצאות בתווך – בין הרצון למצוא את הזיווג הנכסף, לבין המציאות הכואבת של חוסר המציאה. מכיוון שכך, לא פשוט לדבר על הנושא הזה, אבל ד"ר קטן פשוט לא מסוגלת אחרת. "מי שהגיעה לגיל הגבולי הזה, או מי שכבר עברה אותו, ודאי שזה כואב לה לשמוע את הדברים. זו התלבטות שמלווה אותי תמיד – האם להגיד דברים שקשה לשמוע או שעדיף שלא, אולם הכף לרוב מכריעה לכיוון החיובי".

היות וברשותה ידע רב בנושא, ד"ר קטן הרגישה שאין לה זכות לשתוק, והתייעצה עם הרבנים כיצד נכון לנהוג. "כולם אמרו לי שזה בבחינת 'לא תעמוד על דם רעך', ושאני מוכרחה – להזהיר את הבנות הצעירות יותר על מגבלת הזמן הביולוגי שלהן.

לדבריה, היות ומדובר בנושא רגיש, מי שחווה את הרווקות על בשרה עלולה להגיב בצורה מאוד רגשנית ולעתים אפילו מהולה בכעס, כלפי מי שמבשר לה את הבשורה. כי הרי הקב"ה כאן מנהל את העולם, ולא בשר ודם. "ברור לי שזו החלטה אלוקית, אבל הרבה פעמים קל יותר להטיל את האשמה על האדם שמבשר לך את הבשורה הרעה".

בתוך כך מספרת ד"ר קטן על מכרה שלבן שלה נולד ילד קצת מוזר. "אותה מכרה מיד ראתה שמשהו אצל הילד לא בסדר, וחששה שהוא חולה ב-CP, שיתוק מוחין. מתוך דאגה, היא ניגשה לרופא ואמרה לו את זה, ולמרבה הפלא – הרופא אישש את חששותיה, אך מיהר להזהיר אותה. "את – אל תגידי את זה. כי אם את תגידי את זה, את תהיי הרעה כל החיים, כי את זו שבישרת את הבשורה הרעה. מי שמבשר בשורה רעה הוא תמיד האשם, כי יש תחושה ש'זה קרה בגללו, ולמה הוא בכלל פתח את הפה'".

"כולן שואלות אותי: 'למה אף אחד לא דיבר איתנו קודם?'"

אחד הטורים שלה, בשם "תגובה לרווקה שמבקשת שלא ירחמו עליה", הצליח להוציא גולשים רבים משלוותם – בשל הדברים שנכתבו בו. היו כאלה שהסכימו עם דבריה, אחרים חלקו ואחדים אפילו ראו בה אשמה, בשל העובדה שהעזה לדבר – היכן שהרבה אחרים מעדיפים לשתוק.

ההאשמה הזו כשלעצמה אמורה להרתיע אותך.  

"נכון, אבל היא לא. בשביל זה יש לי שריון מספיק חזק, שעוזר לי להתמודד עם אמירות כאלה, כי אני באמת עושה הכל לשם שמיים, ורואה את טובת הנשים לנגד עיני. אם הייתי מפחדת מזה שיכעסו על מאמר ה'תגובה לרווקה שמבקשת שלא ירחמו עליה' – אז לא הייתי כותבת, ואפילו היו לי רגשי אשמה על זה שלא הייתי בסדר. אבל ידעתי שזה מסוג המאמרים שחובה עליי לפרסם, ואין פה בכלל שאלה".

לשאלתי מהו הדבר שהיא שומעת הכי הרבה מהנשים שמגיעות אליה, והכי מכאיב וחורה לה, עונה ד"ר קטן: "מגיעות אלי אלפי בנות מבוגרות שאומרות לי בדמעות ובכאב – 'למה לא דיברו איתנו קודם? למה אף אחד לא הזהיר אותנו שיש דבר כזה אובדן פוריות, ועל המשמעות האמיתית שעומדת מאחורי המילים 'שעון ביולוגי"?.

"הן בוכות, הן נקרעות מבפנים, הן זועקות זעקה מסוף העולם ועד סופו ומתייסרות בייסורי אין קץ – אבל ברוב המקרים זה כבר מאוחר מדי בשבילן. הרכבת שלהן חלפה, ואני שומעת את זה בלי סוף. לכן אני גם ממליצה לכל מי שטרם הגיעה לזמן הפוריות הגבולי, שעומד על אזור גיל 35 –לשקול טיפולי הקפאת ביציות".

השאלה אם זה לא סוג של ויתור על החלום, או אפילו כעין חוסר אמונה בקב"ה – לפנות לפתרון הזה? הרי הוא זה שמחליט בסופו של דבר, מה לתת, למי ומתי.

"ממש לא. ברגע שבחורה מקבלת את ההחלטה ומתחילה הליך של הקפאת ביציות, זה בכלל לא אומר שהיא הרימה ידיים. להפך. היא עושה את זה בגלל שהיא יודעת שתהיה לה זוגיות, והיא לא מוותרת על החלום הזה. בשבילה זה סוג של תוכנית חיסכון, כדי שבעתיד יהיו לה ילדים, והגיל לא יהווה מחסום בינה לבין החלום.

" את לא עוצרת את החיים שלך ברגע שאת מתחילה את התהליך. את ממשיכה לחפש אחר בן זוג, ממשיכה להתפלל עליו וממשיכה להאמין בקב"ה שזה יקרה. ואולי לא תאמיני, אבל מהניסיון שלי, שנסמך על עשרות תצפיות שלי ושל רופאים אחרים – הבנות מתארסות תוך כדי. ממש ככה. והרבה מן הבנות האלה נמנות על הפלח הדתי-חרדי".

"כשמדובר בילדים, הכסף לא צריך להוות מכשול"

לדברי ד"ר קטן, מדי תקופה נערכים בבית החולים "שערי צדק" כנסים מיוחדים בנושא, אליהן מגיעות בין היתר נשים ובנות חרדיות שמתחננות: "תדברו על הנושא הזה, תצעקו אותו ואל תשתקו". הכאב הזה לא פוסח גם עליהן.

אלא שכמרבית החלומות שלנו, גם לחלום הזה של "שימור" ביציות לזמן המתאים – יש מחיר. והבעיה היא שמדובר במחיר גבוה, ובטיפולים שלא נכללים בסל הבריאות. "המימון הוא הבעיה העיקרית לדעתי", אומרת ד"ר קטן. "מדובר בסכומים שנעים בין 10-20 אלף שקל, והמדינה לא מממנת את זה.

"זה כאב כפול ומכופל לרווקות, שבנוסף לבעיית ההתבגרות וההזדקקות לעזרה מהסוג הזה, גם נדרשות לשלם את הסכום הזה בעצמן".

בהחלט מסכימה איתן. אז איך זה שלא קם איזה גוף שירים את הכפפה, ויפעל להשגת מימון שכזה?

"שאלה טובה. התשובה לכך היא משום שאין לובי – הבנות עוברות את הקשיים הנפשיים והאחרים עם עצמן ובתוך עצמן. הן לא משתפות, לא מדברות ולא מתארגנות. הכוח הנשי הוא כוח חזק מאד, אבל צריך טריגר שיניע אותו לכיוון השגת הרפורמה בנושא. ואם אין לובי, למה שהמדינה תיתן כסף על זה, כשיש לה מספיק צרכים אחרים? בנות צריכות לדבר את הכאב שלהן, ולהוציא אותו החוצה. אי אפשר לסגור את העיניים ולטמון את הראש בחול כבת יענה. התופעה הזו קיימת, ומוכרחים לדבר עליה.

עם זאת, ד"ר קטן מסייגת ואומרת כי הכסף לא צריך להוות מכשול, כשמדובר בהזדמנות שלא תחזור. "הכסף לא צריך להיות העיקר, כי ילדים עולים כסף. מי שמגדל ילדים יודע שילדים עולים כסף, וזה הוצאות שלא נגמרות מהיום שהם נולדים. מגיל אפס אנחנו מלבישים אותם, מאכילים אותם, מחנכים אותם, מחתנים אותם, דואגים להם לצרכים שלהם – כל זה עולה כסף. תחשבי כמה כל הורה מוציא על כל ילד, מדי חודש. זה הון תועפות, ואנשים בכל זאת מביאים ילדים לעולם".

בוועדה שחוקקה את חוק תרומת הביציות: "התנגדתי לאפשר לידה לנשים מעל גיל 50"

הווי אומר לדידה, שהשקעה של 10,000 ₪ כדי שיהיו לבחורה ילדים – זה לא בשמיים, ושווה כל שקל. "זו תכנית החיסכון הכי טובה שיכולה להיות. לרוב הבנות לא נעים לבקש את הכסף מההורים – בין אם זה בגלל שהן מרגישות עצמאיות, ובין אם משום שקשה להן להכאיב להורים. אני אומרת הפוך: אין הורה שלא רוצה לזכות בנכדים מהילדה שלו, ולפנק אותם. אבל פה יש דאגה, האם יהיו בכלל ילדים… נכון שזו הוצאה גדולה, אבל אם תשאלי את עצמך כמה עולה ילד אחד בשנה – תגיעי לסכומים הרבה יותר גדולים. ולדעתי, זה חשוב יותר מדירה, חשוב יותר מחתונה מפוארת וחשוב יותר מעוד הרבה דברים אחרים".

ד"ר קטן סבורה שיש צורך בהקמת עמותות, שיאגדו בהן את כל הנושאים שנלווים לחוויית הרווקות המאוחרת: שיעזרו בנושא של המימון, ויספקו תמיכה רגשית וכל מה שמסביב. "אבל בלי לדבר על זה, לא יהיו עמותות. ועל זה בדיוק אני צועקת כבר שנים. תאמיני לי, הכאב של הרווקות – אני נהיית חולה מזה.

"אני רואה כל כך הרבה בנות נפלאות, ומשתגעת. פשוט יוצאת מדעתי. זה כואב לי מאד, אני לא כותבת כי בא לי לכתוב  על זה. אני כותבת כי אני רוצה שכל אחת תהיה מאושרת, וכל אחת תמצא את הפתרון שלה ואת בן הזוג שלה, ותקים משפחה גדולה. זה הדבר הכי חשוב בחיים. מה יותר חשוב מזה? ולכן אני אומרת שצריך להתעסק בזה. ברגע שיתעסקו בזה, יהיו פתרונות. אבל כשלא מדברים על זה – זה הכי גרוע".

כן, אבל יש גם מקרים של נשים שהרו בגיל מבוגר, וילדו ילדים בריאים. זה אומר שזה בכל זאת אפשרי.

"תראי, נתחיל בזה שאף בחורה לא רוצה למצוא את החתן שלה בגיל 50. השאיפה היא להתחתן מהר, אז מן הסתם אף רווקה לא אומרת לעצמה: 'טוב, אני אקפיא ביציות כדי לפתח קריירה או כי בא לי עכשיו לבזבז כמה שנים טובות מחיי לריק'. אולי יש כאלה, אבל הן מעטות ומצויות פחות בציבור שלנו.

"אני מדברת על בנות שרוצות מאד להתחתן, וכמה שיותר מהר, כי בינתיים הן בודדות וזה לא נעים להן. אמנם גם אישה בגיל 50 יכולה להרות וללדת, והרחם מחזיק מעמד. אלא שהבעיה בגיל הזה היא שהגוף של האישה נמצא בסכנה גדולה יותר. היות שנשים לא אמורות ללדת בשלב זה של חייהן, הן נתונות לסיכון גדול יותר ללקות בסוכרת, מחלות לב ולחץ דם, ולשאת הריונות מסוכנים. זה אפשרי, אם צריך, להביא ילדים עד גיל 54 – אבל אני ישבתי בוועדה שחוקקה את החוק הזה, ואני הייתי מאד בעד שלא לאפשר לנשים מעל גיל 50 להרות וללדת".

***

את שיחתנו מסיימת ד"ר קטן בנימה ספק אופטימית ספק פסימית, ובמסר חד משמעי לרווקות. "אני מקווה שכל רווקה שקוראת את זה, תלמד מניסיונן של נשים שלא שפר מזלן להקפיא את הביציות בזמן, ותשקול בעין יפה להתחיל בתהליך.

"אין כאן כל כוונה לקחת ממך את התקווה או להרוס את החלום להתחתן ולהיות אמא, בדיוק ההפך. אם תקפיאי ביציות, תהיי רגועה יותר בהמשך החיפוש אחר מי שמתאים להיות בעלך, ותסירי מעליך את הקושי הנפשי שנלווה להתמודדות עם מגבלת השעון הביולוגי. כל מה שאת צריכה לעשות זה לפנות לרופא פריון, ולקבל הדרכה ראשונית איזה בדיקות צריך לעשות – בדיקות דם, בדיקות גנטיות, בדיקות הורמונליות שיבדקו את גיל השחלה ותפקודה ועוד. זו ההשתדלות המעשית שתוריד ממך את המתח הזה של הילודה, ואת חייבת את זה לעצמך".

הגיבי לפוסט

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *