admin
הפייסבוק של אחשוורוש. לפני יומיים קראנו כיצד אחשוורוש מבקש להביא לפניו את ספר דברי הימים. במושגים של ימינו הוא מתכוון לעיין בדף הפייסבוק שלו. אני מניחה שהוא, כמוני, לא ממש יודע מה קורה שם, אבל יש אנשים סביבו שמטפלים בספר הזה. הוא מבקש לדעת מה כתבו עליו, מי שיבח אותו ומי שפך את דמו. אבל מה שהוא כנראה איננו יודע הוא שהפייסבוק – ספר הפָנים – הוא אבי אבות המסכות. הוא בעצם כולו הסתר פנים. לכאורה יש בו שיתוף וחשיפה, אך פעמים רבות אין קשר בין מה שמוצג על האדם ובין מה שהוא באמת. הכול דמיוני.
סבתא מתחפשת. הימים האחרונים היו כיף גדול בשבילי, בעיקר כי אני אוהבת להתחפש. כבר מראש חודש אדר אני נוהגת להיכנס לחנויות וקונה אביזרים שונים, לכאורה בשביל הנכדים – אבל לא פחות כדי להשתעשע בהם בעצמי. כמו הורים שקוראים לילדים סיפורים לפני השינה ובעצם נהנים מהסיפור יותר מהילדים שכבר מזמן נמים את שנתם, כך אני נהנית יותר מהם לשעשע את עצמי מול המראה עם אביזרי התחפושת המתחדשים פעם אחר פעם. בתחילת הדרך הייתי עושה מסע קניות וקונה לכל נכד את מבוקשו, אך הוא כמובן החליף דעה כמה פעמים עד לבוא החג ומצאתי שאני לא עומדת במשימה. אז הסתפקתי בלשאול אותם מבעוד מועד למה הם מתחפשים, וכמובן ששמחתי לקבל תמונות שההורים צילמו לקראת היציאה החגיגית לבית הספר בערב פורים.
כשגרנו בשעלבים חגגנו פורים פעמיים מספק, וזה כלל קריאת מגילה ארבע פעמים, שתי סעודות פורים (ועוד שתי סעודות בליל פורים) ושני סבבי משלוח מנות, השני מצומצם יותר. זה היה מתיש, אבל לפחות יכולתי להתחפש פעמיים בשתי תחפושות שונות. זה קצת הזכיר לי את שני לילות הסדר בחו"ל שכל כך אהבתי כילדה – כי קיבלנו פעמיים מתנת אפיקומן, והיה גם זמן לכל השאלות והתשובות והמדרשים שהכנו.
בצעירותי, אמי היצירתית והמשקיענית הייתה מגיעה אלינו לפני פורים עם מזוודה ענקית ובה ערימה של תחפושות על פי הזמנה אישית שהיא תפרה לבקשת נכדיה, כמו בגדי טבח עם כובע ענקי, או שודד ים ספרדי, ופעם ג'ירפה "ממש אמיתית". לפעמים הילדים ביקשו להחליף מגדר ליום אחד – היא שמה מגבעת והוא שם על הראש פאה נוכרית ישנה ועליה סרט. למה לא? בפורים מותר לנו להפוך את פנינו, אפשר וראוי לשנות את ההופעה החיצונית. וגם לנו המבוגרים מותר, למרות שאני לא מוותרת על המגדר שלי גם בפורים. הרי לא מדובר בניסיון להחלפת זהות באמת, אלא בשמחת פורים. אין אפשרות אמיתית לשנות את המגדר שלנו, גם אם אלף בתי משפט יחליטו אחרת. וזה כל ההבדל. השפה העברית מבדילה באופן עקבי בין לשון זכר ללשון נקבה, בניגוד לשפות אחרות, ומחנכת אותנו לשים לב להפרדה הזאת, שהיא בסיסית וקיומית.
"דוקטור, מה אתן חושבות?". לשפה יש כוח עצום. לאחרונה גיליתי את אתר DULINGO ובחרתי להתחיל בלימוד השפה הצרפתית, שפת הסתרים של משפחת בעלי. זה כיף גדול. בקרוב אוכל לגלות סודות כמוסים שנסתרו מאוזניי במשך שנים ארוכות. והנה מצאתי משהו מעניין: בצרפתית, כמו בלשונות אירופיות רבות, מקפידים לדבר עם אדם מכובד, או עם אדם שאיננו מכירים אותו מקרוב, בגוף רבים, ורק כשנוצרת ידידות וקרבה עוברים לגוף יחיד. בעברית מדוברת אין כלל חלוקה כזו ואולי, לטוב ולרע, זה מתאים לחוצפה הישראלית הידועה.
בשפות מסוימות, וגם בעברית מסורתית, כשפונים אל אדם מכובד, כמו רב למשל, מדברים בגוף שלישי, כאילו קיימת מחיצה בינינו ובינו. "מה דעת הרב בעניין פלוני?" נשמע מכובד יותר מאשר "הרב, מה דעתך על עניין פלוני?". כרופאה פונים אליי זוגות רבים, בעיקר מהציבור החרדי, בלשון דומה: "מה הדוקטור חושבת?" או "מה אתן חושבות?" בהתחלה הייתי מסתכלת אחורה לראות מי עוד נמצא בחדר, עד שהתרגלתי לשפה. טוב, זה היה אולי מתאים לפנות אליי בלשון רבים בשנים שבהן הייתי כל הזמן בעגלה ובזמן קריב – אבל עכשיו מה זה אומר עליי? אל תענו בבקשה…
מחקר ישראלי מצא שאנשים שמדברים בשפה הכוללת רק זמן הווה (ולא עתיד) חיים יותר את הרגע ופחות מוטרדים מהעתיד לבוא. המחקר כלל כ־1,500 בני אדם דו־שפתיים שמדברים שפה אחת עם זמן עתיד – אנגלית, צרפתית או ספרדית, ואחרים שדוברים שפה אחת בלי זמן עתיד – הולנדית, גרמנית וסינית. כשפנו אליהם בשפה עם הווה ועתיד, כמו אנגלית, בשאלה אם הם מעדיפים לקבל תשלום על מוצר או שירות באופן מיידי או במועד מאוחר יותר בתוספת עמלה, נדרש יותר כסף כדי לשכנע אותם לקבל את התשלום בעתיד – מאשר כשפנו אליהם בשפה עם הווה בלבד.
במסגרת הניסוי השני אמרו לנבדקים שהניסוי כולל שתי מטלות, אחת כיפית ואחת משעממת. המשתתפים בשפות שיש בהן הווה ועתיד התחילו עם המטלה הכיפית ודחו את המשעממת, ולאלו שאין להם לשון עתיד היה פחות אכפת. מתברר שיש קורלציה בין השפה להתנהגות. במדינות שבהן השפה המדוברת מבדילה בין הווה לעתיד, כמו פולין ופורטוגל, האזרחים חוסכים יותר כסף, לעומת מדינות כמו דרום קוריאה וצ'כיה שהשפות המדוברות בהן מאחדות בין הווה לעתיד, שם מתייחסים פחות ברצינות אל העתיד.
המסכה שלא מסתירה. יש שפה אחת ומילים אחדות, ויש מסכות שונות שאני עוטה ולכולן פנים שונות: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. לעיתים אנו עוטים על עצמנו פנים שלוות רק כלפי חוץ, כדי לשדר עסקים כרגיל, אך בפנים מתחוללת סערה. שנים הלכתי עם מסכה של חדר ניתוח, לא בגלל הקורונה אלא כדי לשמור על תנאים סטריליים במהלך פרוצדורות בחדר לידה. אבל המסכה הזאת לא ממש תפקדה כמסכה. היא לא הצליחה להסתיר את התרגשות שלי ואת העיניים הדומעות עת שלפתי תינוק בריא מרחמה של אישה שחיכתה שנים לשמוע את צליל הבכי של זה שעתה יצא לאוויר העולם. את זה אף ספר פנים לא יכול לזייף.