תרומת כליה תמורת כסף? יש דרך אחרת

החשש שתמורה כספית תוביל לניצול תורמי כליה הוא אמיתי, אך אין פירושו שהאפשרות היחידה היא איסור מוחלט. הניסיון הישראלי בתרומת ביציות מלמד שאפשר לבנות מנגנון מפוקח שמגן על התורם ובה בעת מסייע לחולים הממתינים לתרומה.

בכל פעם שעולה הצעה לאפשר תמורה כספית לתורמי איברים, מיד מופיעה אותה תמונה מאיימת של אדם עני עומד מול אדם עשיר, וביניהם כליה. החשש מובן.

כסף עלול להפעיל לחץ, ומי שנמצא במצוקה כלכלית עלול לקבל החלטה שלא היה מקבל בנסיבות אחרות. אבל נדמה לי שהדיון הציבורי נוטה לשכוח שאלה לא פחות חשובה: מי מגן על התורם?

דווקא כאן יש מקום להסתכל על הניסיון הישראלי בתרומת ביציות. הייתי חברה בוועדה שעסקה בחקיקת חוק תרומת ביציות, וזכור לי עד כמה נדרשנו לפרטי הפרטים כדי להגן על התורמת. לא הסתפקנו באמירה כללית שאסור לנצל אותה. קבענו מגבלות ברורות על מספר הפעמים שבהן תוכל לתרום, על מספר הנתרמות שתוכלנה לקבל מהן ביציות ועל ההליכים הרפואיים שאפשר לבצע. מאחורי הסעיפים הללו עמדה ההבנה שכאשר יש לתורמת תמריץ משמעותי, צריך לדאוג שלא ייווצר מצב שבו היא תתפתה לחזור שוב ושוב על ההליך, או שהמערכת הרפואית תתפתה להפיק ממנה מספר גדול ככל האפשר של ביציות.

אותו היגיון נכון בתרומת כליה.

אדם שנמצא בקושי כלכלי עלול לראות בתמורה כספית אפשרות לשפר את מצבו. אין טעם להתייפייף מול המציאות הזאת. אנשים הנמצאים בקשיי יום עלולים להסכים לדברים שאדם מבוסס לא היה מסכים להם. צריך לשאול איך מונעים מצב שבו אדם מוכר את בריאותו בגלל מצוקה, ובאותה נשימה איך מונעים מצב הפוך שבו בגלל החשש מפני ניצול אנחנו משאירים אלפי חולים ללא תרומות.

גם היום ברור שהמחוקק מכיר בכך שלתרומת איברים יש מחיר אישי לתורם, ושאי אפשר להתייחס אליה כאילו היא לא כרוכה בהקרבה. בישראל כבר נעשו צעדים להכרה בכך, באמצעות ימי מנוחה ופיצוי מסוים לתורמים עבור הפסד ימי עבודה וימי החלמה. משהו מינימלי ביותר.

השאלה היא האם יש רק שתי אפשרויות- תרומה אלטרואיסטית וטהורה מצד אחד, או שוק פרוע שבו קונים ומוכרים איברים? ואולי אפשר לקבוע תמורה אחידה שהמדינה תעניק, במקום משא ומתן בין חולה נואש לאדם נואש. אפשר לקבוע מי זכאי לתרום, באילו תנאים, באיזה גיל ובאיזה מצב רפואי. חייבים להעניק לתורם ייעוץ בלתי תלוי, תקופת צינון, בדיקה פסיכולוגית ורפואית, ובעיקר- צריך לוודא שההחלטה מתקבלת ללא כפייה.

כך בדיוק למדנו מתרומת ביציות, כשיש חשש שתמריץ כלכלי ישפיע על החלטה רפואית, במקום לבטל את התהליך, מסדירים אותו בקפידה.

וזה חשוב במיוחד כאשר מדברים על כליה. תרומת כליה מאדם חי זה ממש לא עניין של מה בכך. בתרומת ביצית האשה לא מסכנת את בריאותה – היא תורמת תאי רבייה ולא איבר חיוני.. בתרומת כליה, אדם בריא עובר הליך רפואי כדי לאפשר לאדם אחר לחיות טוב יותר. לכן כל מודל של תמורה חייב להציב את בריאותו של התורם במקום הראשון. אסור שהכסף ישפיע על הערכת מידת הסיכון או על אופן קבלת ההחלטה. אגב, גם היום- ישנם אנשים צדיקים שבאים לתרום מסיבה אלטרואיסטית בגיל צעיר מידי ללא מודעות להשלכות המאוחרות , כגון הצורך להקפיד על הרגלי בריאות ומעקב קפדני.

ועם כל זה, אסור גם לשכוח את האדם שנמצא בצד השני, את הנתרם.

הנתונים המובאים בטורו של ד"ר הלל גרשוני ממחישים את גודל הפער: מאות תרומות וולונטריות בשנה לא עונות על מלוא הצורך, כאשר אלפי אנשים נזקקים לטיפולי דיאליזה וממתינים לפתרון. גם המציאות שבה אנשים מחפשים דרכים להגיע לתרומות בחו"ל חייבת להילקח בחשבון כשהמחוקק קובע שלא לערב כסף בתהליך.

אם אדם מוכן לתרום כליה במסגרת מפוקחת תמורת פיצוי שהמדינה קובעת, האם בהכרח נכון יותר לומר לו לא, גם כאשר הוא כשיר רפואית ונפשית ומבין היטב את משמעות ההחלטה? ואם אנחנו חוששים שהוא מקבל את ההחלטה בגלל עוני, האם הפתרון הוא לקחת ממנו את אפשרות הבחירה או לבנות מנגנון שיוודא שאיש לא יוכל לנצל את מצוקתו?

אדם עני הוא לא אדם חסר יכולת לקבל החלטות, וגם לא אדם שיש להפקיר אותו לכוחות השוק. בסופו של דבר, ההגנה על התורם וההגנה על הנתרם הן מטרות משלימות. מערכת מתוקנת חייבת להחזיק בשתיהן בעת ובעונה אחת. היא צריכה לומר לתורם: הבריאות שלך חשובה, ולא נקבל את הסכמתך בכל מחיר. ובאותה נשימה לומר לחולה: גם החיים שלך הם לא הפקר, אנחנו נעשה הכל כדי לעזור לך.

ואמת והשלום אהבו.