admin
הפעם זה הולך להיות אישי. אישי נשי. וכידוע , ודמעה תצטרף לדמעה ותלווה כל מילה ומילה.
אני יכולה לכתוב ולא לסיים…. יצאתי לדרכי כאשה נשואה בגיל 22. לא ידעתי מה ילד יום. אבל בטחתי בהבטחה ובברכה שקבלתי מהרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שאזכה לבית של תורה ותהיה ברכה בגידול הילדים. ואמנם גדלתי במשפחה ברוכת ילדים, והייתי אפילו הבכורה, אבל הג'וגלינג הזה שבין קריירה ומשפחה לא היתה מוכרת לי. אמי התחתנה בגיל 28, ובהחלטה מודעת, היא טחבה את תעודת הדוקטורט שזכתה לה לתהומות הנשייה ושנסה מותניים בגידול הילדים בין כתלי הבית. וכך היה במשך שנים. אבל, מאז- העולם התהפך. לא כך היא האישה המודרנית.
האישה המודרנית, זו שזכתה לחיות בדור הגאולה, מגלגלת בידיה, כמו לוליין בקרקס, כדורים בצבעים שונים, ומחליפה בקצב כובעים ססגוניים, הכול בהתאם לתפקידים השונים שהיא נוטלת על עצמה. היא אחות רחמנייה לעת פציעתו של ילד, היא כלכלנית לעת הצורך, ומכלכלת את צעדיה ודואגת לצורכי בני הבית; היא תופרת מקצועית (בעיקר לתחפושות פורים); היא עטה כל ערב בלהט כמטפס הרים מקצועי על הררי הכביסה, היא קולעת חלות וקולעת צמות, היא מעצבת-הפנים של ביתה, ובעיקר מעצבת את פני הדור. היא מומחית בסידורי פרחים, כשהפרחים הכי יפים גדלים בתוך בטנה… היא מייבשת כביסה ובעיקר את דמעות ילדיה, מתקנת את כלי הבית ובעיקר לבבות שבורים, היא במילואים כל ימות השנה, גם בשבתות ובחגים, ומעולם לא תאמר: די!
העולם המערבי הוא עולם תובעני במיוחד בכל הנוגע לתפקודה של האישה המודרנית, האמורה לדלג בין זוגיות מושלמת להורות מושקעת ולקריירה משגשגת (כשהאחרונה נחשבת בדרך כלל לעיקרית ביניהם בתרבות המודרנית). בציבור התורני מדובר על החזקת הבית תוך סיוע ללימוד התורה של הבעל ולפרנסת המשפחה והקדשת זמן איכות לגידול הילדים בנחת, כאשר המרכז הוא כמובן האימהות והזוגיות. בתוך מערכת תובענית שכזו האישה עלולה להיכנס למצבים של מתח פנימי, מערבולות נפשיות, חוסר שינה, תשישות פיסית ורוחנית, תזונה לא מאוזנת ואף לקויה ועוד. כל זה עלול להשפיע על המערכת ההורמונלית העדינה של גוף האישה.
אני זוכרת איך בימי ההתמחות המאתגרים, כשהייתי חוזרת הביתה לאחר תורנות של 40 שעות, חצי צולעת, טרוטת עיניים ורק מבקשת לישון, בעלי היה מסתכל עליי ברחמים ומזכיר לי לנשום קצת מהנחת של ילדינו, למרות העייפות. כי הרגעים הללו של האימהות המקודשת עם הילדים, הם המתוקים ביותר וכמה הם חולפים מהר.
אז איך עושים את זה?
ראשית כל- זה מורכב. מאד. ויש פשרות. ולא נכון לטייח אותן. אי אפשר להיות אימא במשרה מספקת וגם רופאה שממלאת את כל היעדים המקצועיים והאקדמאים.
כלל ראשון- תפילה. והרבה.
כלל שני- בעל תומך, מפרגן. סובלני ללו"ז מטורף, לשבתות לבד בלי אימא, לארוחות חפוזות
כלל שלישי- הרבה עזרה בתשלום. לקחנו מטפלת שהייתה אצלנו 20 שנה ולא הצטערנו על רגע אחד. היא הפכה לחלק מהמשפחה. קראו לה גאולה. והיא היתה הגאולה שלי.
זה נכון שהיא בעצם 'נטלה' ממני את מתנות האימהות הצעירה, אבל לא הייתה ברירה אז. לא היו לנו סבתות שיכלו למור וזה מעולה. הסתרנו בעשר אצבעותינו.
כלל רביעי- אפשר תמיד לשנות את הבחירה הראשונית. להיות גמישים מחשבתית. מה שהיה נכון לי לפני שנה, לא נכון לי כעת. ואני משנה. כן, גם אם זה אומר ש'שרפתי' כמה שנים טובות במשהו אחר.
השילוב של אימהות ועבודה מספקת וממלאת זה מקסים. קריירה זה כבר דבר אחר. השפה אומרת הכול. הקריירה המרכזית שלנו במשך כל חיי הנישואין הוא הזוגיות והאימהות. העבודה היא מקצוע.
המקצוע נותן מרחב לביטוי אישי, לתרומה לחברה ולעולם, לסיוע בפרנסת הבית, ולעוד דברים רבים.
עבורי הרפואה תמיד היתה שניונית. הייתי מוכנה בכל שלב לוותר עליה, בלי קשר לזמן הרב ולמשאבים של כוח ושחיקה וכספים שהשקעתי. אבל לוותר על גידול משפחה ברוכה- מעולם לא חלמתי בכיוון.
אז, טיפים, כבר נתתי.
צריך ללכת עם הלב. אסור להשוות את עצמך לחברות. לכל אחד מתאים מסלול אחר. ואפשר לשנות. ומאד לא מומלץ גם לטאטא מתחת לעומס החיים את מתנות הזוגיות והאימהות הצעירה- שהן היקרות ביותר עלי אדמות. והאמת היא שההנאה העילאית בעיני היא לפגוש את הילדים בחזרתם הביתה, עמוסי חוויות, עם לחיים אדומות, וידיים חמימות. להיות שם אתם. לבנות את הקשר המיוחד הזה שילווה אתכם הלאה. רק אמא שהיתה שם בשבילם תזכה שישתפו אותה בהמשך מסע החיים.