admin
החיים בנויים ממעגלים. דלת נפתחת והשנייה נסגרת. אדוות של שנות העשייה הרבות, אט אט מתפזרות לאיטן, ומים שקטים זורמים ללא מפריע. בגיל 61, עם בואה של מיס קורונה למרחב החיים שלנו, אני מגלה מהי תפילת שחרית אל מול ציוץ הציפור, תפילת מנחה בחצר ביתי בנחת. אני מודה בתפילה חרישית לעצים המצילים על דרכי, לניחוח הפרחים המנעימים עלי את ההליכה היומית, לנופים הפתוחים, לרוח של בוקר ולשמש שממתינה , ממאנת לצאת מנרתיקה, לפני שאסיים את הסיבוב. מקווה בקרוב לחבר MP3 לאוזני הקרויות, עטור שירים ושיעורים, ששלומית תכין לי, וזה פשוט יהיה מושלם.
הד עמום מסיח את דעתי. אני מסתובבת לאחור. איפה את דר. חנה, אשת העולם הגדול, מתרוצצת כמו עכבר מורעל ממרפאה למרפאה, מהרצאה להרצאה? איפה האוטו שכל כך התחברת אליו? הוא יושב לו בדד. אם פעם היית מבקרת בתחנת הדלק מידי יומיים, כעת זה קורה במידי שבועיים. והתיק שלך? תלוי על וו בפינת החדר, ואין מבקשת את לוויתו. ובכלל- האם יש כסף בארנק? מה זה משנה?
מידי בוקר, יש לי שיעור תורה קצר . בשביל מה יש את אבא, שגדוש בתורה ובידע נרחב? וגם בחזור משעלבים. עשר דקות של אושר צרוף.
אני לא ממהרת לשום מקום. ויש לי יותר מרחב בחירה. ואפשר להיכנס למיטה בשעה כל שהיא. רוצים לבקר מאוחר, יאללה. [אבל לא מידי…] אני רוצה להתעכב על סרטון או לכתוב מאמר, או לפטפט או ללמוד עם אבא, הכול אפשרי. אין בריכה בבוקר. אין מרוץ. ריבנו של עולם החליט להוריד אותי מהכביש, לעשות לי שלילת רישיון, וזה כנראה מאד מתאים למידותיי בתקופה זו של החיים.
אני קצת חוששת לצאת. נכנס בי קיפאון. לא זזה מכיסאי כמעט. מתי אתחיל לצאת? אני מתנחמת בכך שכל כך הרבה שנים הייתי מיס תזזיתית. אז אולי, על מנת להגיע למידה האמצעית, כפי כותב הרמב"ם, זה טוב לנוע בצד השני של המנעד. ואז, ברבות הימים, זה יתאזן בסוף.
השעה שבע. קבלתי שש נשים במרפאה טלפונית עם נעלי בית וכוס קפה לידי. היה נפלא. ורגוע. אני שומעת את תכנית הרדיו ברשת מורשת עם הרב אייל ורד, ובמקביל- כותבת מאמר לעולם קטן- תגובה לעיסוק האובססיבי עם הנטיה ההפוכה. למאמר אני קוראת- לנשום את ההתבגרות. כתיבה על הכנה טובה עדיפה על הצפת סיפורים עצובים.