הטלת גורל

הגישה שלנו לחיים בדרך כלל רציונלית. גם האמונה שלנו בה' ובהנהגתו את העולם רציונלית, וכללי עבודת ה' שלנו הגיוניים גם אם אנו לא תמיד מבינים את טעמי המצוות או את הנהגותיו של הקב"ה. ההחלטות שלנו מתקבלות מתוך התבוננות והכרעה. ואולם לפעמים אין ברירה אלא להשאיר את ההחלטה לחסדי שמיים, למשל כאשר אין בידינו לעשות דבר בנושא העומד על הפרק או כאשר איננו יודעים מה כדאי וראוי לעשות בנושא שעל הפרק. או אז אנו זזים הצידה בענווה ומתפללים לריבונו של עולם שמה שאת הטוב בעיניו יעשה, ולנו אין חלק בבחירת מהות הטוב.
בפרשה שלנו התבקש משה להשתמש בגורל כדי להנחיל את נחלות ארץ ישראל לשבטים, שבט-שבט ונחלתו. כל חלק מארץ ישראל הוכרע של מי יהיה גם בגורל וגם על פי ה', שני מסלולים שתמיד התאימו זה לזה.
הטיפולים הרפואיים שלנו הגיוניים. הרפואה אינה מדע מדויק, אבל היא מדע הגיוני ככל האפשר שמשתמש בכללים הגיוניים ובמחקר מבוסס עובדות כדי להגיע לדרך הטובה ביותר לרפא את החולה. אך גם בדרך המדעית הזאת לפעמים יש שימוש בגורל, למשל בעריכת מחקר פרוספקטיבי רנדומלי מבוקר. הנבדקים מחולקים באקראי לשתי קבוצות, קבוצה אחת מקבלת תרופת דמה שאין בה דבר (פלצבו, אין-בו), והקבוצה האחרת מקבלת את התרופה הנחקרת. הן החולים הן המטפלים אינם יודעים מי מהקבוצה קיבל את התרופה האמיתית שנמצאת כעת בניסוי ומי קיבל 'תרופה' שלמעשה אין בה כלום.
השיטה הזו נקראת "ניסוי בסמיות כפולה" – כביכול גם החולים וגם הרופאים המטפלים סומים, עיוורים לעניין זה, כדי שדעתם לא תוטה לטפל אחרת בחולה זה או אחר המשתתף בניסיון ולמעשה להכשיל את הניסוי שבא לבדוק את השפעת התרופה. הבחירה של מי יזכה לקבל את התרופה האמיתית ומי לא נעשית על פי גורל, ואם תשפיע התרופה שבניסוי לטובה או שמא תזיק, גם זה נתון שיש בו חוסר ידיעה. זוהי רפואה תלוית גורל.
מכיוון אחר, גם במקרים שמדע הרפואה נשאר בספק אם טיפול מסוים מתאים או לא, יש נוקטים את הכלל שב ואל תעשה עדיף (ראשית אל תזיק: Primum non nocere). בעצם, עם כל רום מעלת כבודו של מדע הרפואה, יש תחומים שבהם הכלים שהוא משתמש בהם אינם שונים בהרבה מהשלכת קובייה או ספירת אצבעות או בחירת קלפים או ספירת דפים בספר. וזה מלמד ענווה.